קוטף את פירות ההצלחה

בפעם האחרונה שנפגשנו עם פרופ' יוסי מזרחי הוא היה בדרכו לקטוף פרס נוסף. פרופ' רז ילינק, סגן נשיא האוניברסיטה והדיקן למחקר ופיתוח, העניק לחוקר הצמחים המדופלם פרס על מפעל חיים, המתווסף לשורת פרסים ואותות הוקרה שצבר במרוצת הקריירה המדעית הענפה שלו.

פעילותו המדעית מתרחשת בעשרות השנים האחרונות בקריית המחקר על שם ארנסט דוד ברגמן ובכיתות ההוראה בקריית האוניברסיטה על שם משפחת מרקוס. כפרופסור אמריטוס יוסי עדיין תורם מניסיונו ומכישוריו למחלקה למדעי החיים, וגם תושבי באר שבע והנגב המתלווים לסיוריו שותפים לעונג הצרוף.

התלווינו אליו לאחד מאותם סיורים שתמיד משאירים טעם של עוד, והוא עם הכובע המסורתי והחיוך הנצחי לקח אותנו לסיור מאלף במשעולי הגנים הקסומים, פרי יצירתו. אחרי שטעמנו על קצה הלשון ממכמני הפיטיה הזוחלת והספוטה השחורה ידענו שלא רק התפוח משתייך למשפחת הפירות של גן העדן. בדרך מ"בנק הגנים" לשדרת הקקטוסים נדהמנו לגלות כי גם בגיל 83 אין אצלו רגע דל. יוסי מדבר אל הצמחים, מלטף ספוטה לבנה, ממשש את הדופק אצל עץ הארגן "שמפירותיו מפיקים את השמן הכי בריא בעולם", כהגדרתו, מנער רסיסי טל משיח ישנוני. מעיר את הנגב. עד כמה שידוע, פרופ' מזרחי הוא ותיק החוקרים הפעילים כיום במחוזותינו. זן נדיר.

יוסי מזרחי נכנס בשנת 1961 דרך שערי המכון לחקר הנגב ונאחז בקרקע כמו חקלאי פיקח. בהמשך טיפס בסולם הדרגות ונעשה חוקר בכיר ביחידה לפיזיולוגיה של הצמח במכונים למחקר שימושי. עשרות שנים של עבודה מאומצת, בחממות ובשטחים הפתוחים, רק הטיבו עימו. אותות הגיל, הקש בעץ, לא ממש ניכרים בו.

כדרכו הוא תמיד מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה. ולא קל הדבר. עצבות על מה שהיה ולא יהיה עוד, ואופטימיות על שמירת הקיים משמשים בו בערבוביה והוא, עם הכובע המסורתי והחיוך הנצחי, השתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה. ולא קל הדבר. עצבות על מה שהיה ולא יהיה עוד, ואופטימיות על שמירת הקיים שימשו בו בערבוביה.

המקום שינה פניו, שמו הוחלף והוא קרוי על שמו של ארנסט דוד ברגמן, פרופסור לכימיה שהיה ממניחי התשתית המדעית-ביטחונית של ישראל. "קריית ברגמן" משמשת כיום אכסניה למדענים בתחומי מחקר שונים, כגון מדעי החיים, ביוטכנולוגיה, והנדסה כימית, ופועלים בה פרופסורים אמריטי ממחלקות נוספות. בתחומי קריית ברגמן פועלים מטופחות חממות ומתקני גידול, ומופעלים אמצעי מחקר שונים.

בסיור עברנו כמה תחנות, כל אחת מהן וסיפורה הייחודי. התוודענו לפעילות המחקרית המתמקדת בהשבחת זנים של פירות, המותאמים למזג האוויר היבש, התפעלנו מתרומתה של ההנדסה הגנטית להשבחת גידולים חקלאיים, ושמחנו לגלות שמטע הקקטוסים נשאר במקומו.

פרופ' מזרחי אחראי ל'עלייתם' של רוב הפירות האקזוטיים לארץ, ולאורך השנים השתדל שלא לקפח אף אחד מהם. בביקורנו במטע הקקטוסים נחה עליו רוח ההשראה, וכמו קוסם השולף הפתעות משרוולו, ביצע מזרחי קסם מעורר השתאות: הוא התקרב לאחד השיחים, ובתנועה מהירה תלש פלח של קקטוס ותחב אותו לפיו. לפני שהספקנו להזהיר אותו מפני הקוצים, החל הפרופסור ללעוס את העלה והציע לנו להתכבד. לא הייתה לו כוונה רעה. להיפך, מיד אחרי הטעימה הראשונה השתכנענו שמדובר בירק ידידותי לסביבה שמועיל למערכת העיכול, בייחוד לאור העובדה שקוציו נעקרו בסיומו של תהליך מדעי מורכב. הירק הקסום זכה לשם "נופליטוס", והוא הזכיר בטעמו פלפל. הוא מכיל חומר אנטי ויראלי ויעילותו נבדקה במחלות נגד הרפס וסוכרת. מרחק הזמן לא השפיע על זיכרונו של יוסי. אין לו בעיה לשחזר את קריאות ההתפעלות שלו ושל עמיתיו מהפיטיה הזוחלת, פרי סוב טרופי, דמוי אננס שטעמו שמימי ורווחיותו גבוהה. פרי הפיטייה עדיין צומח בקריית ברגמן, והכלאות חדשות שלו נוצרות בחממות הפזורות בה.

פרופ' מזרחי נזכר כיצד הוא וצוות מדעניו, שכלל את עמיתיו ואת הסטודנטים במחלקה למדעי החיים, ביצעו מקצה שיפורים – האריכו את עונת הפרי והגדילו את היקף יבוליו. הפיטיה הבאר שבעית הייתה הכלאה שנעשתה בין שני מינים מיובאים מפנמה וממקסיקו.

גלידת באר שבע הייתה הראשונה שזיהתה את הפוטנציאל הגלום בפיטיה האדומה וצירפה את הפרי הזה לרפרטואר הטעמים שלה. "מעולם לא נתקלנו בגידול כל כך רווחי על כמות מים כל כך קטנה", מתגאה האב המאקלם.

הפיטיה זוחלת לפי הגדרתה, ורצה במהירות מסחררת מבחינה כלכלית. מאז שווקה לראשונה באירופה, זינקו מכירותיה מעשרה טון בשנת 1996 עד 150 טון כעבור שלוש שנים. ועדיין לא הועם זוהרה, והיא קורצת למעריציה.

במשך עשרות שנים הניבה עבודתם של פרופ' מזרחי ועמיתיו פירות, מכל הסוגים ומכל הטעמים. חדורי מוטיבציה ושופעי אנרגיות עסקו המדענים בפיתוחם של פירות חדשים ובהטמעתם בשווקי הארץ וחו"ל. עשרות מינים בוטניים הוכנסו למעבדות המחקר של המכון. מקצתם נכחדו; עשרות מינים היכו שורש. אחד מסיפורי ההצלחה הגדולים נזקף לזכותה של המרולה, פרי אקזוטי שיובא מאפריקה וגדל ברחבי הנגב כפרי מתורבת וזמין לאכילה. הוא נוצל בעיקר לתעשיית המיצים, הליקרים והגלידות. אזכור המרולה מצית זיק בעיניו של פרופ' מזרחי. הגינונים האקדמיים מונחים בצד, כשהוא מתרפק בערגה על אותם ימים, עד שלרגע נדמה שטעם הפירות שפיתח שוב מגרה את חושיו.

תהליך קליטה מוצלח עבר גם על הספוטה השחורה ועל "תפוז הקופים" שעשו את צעדיהם הראשונים על אדמת הנגב בתחילת המיליניום. הספוטה, ייבוא מיערות גוואטמלה ומקסיקו, הזכיר בחזותו החיצונית אפרסמון ירוק. כשפתחו אותו נזכרו במשחת נעליים שחורה. בלוטות הטעם התלהבו וניתן היה להפיק ממנו גלידה וציפוי לעוגות. "מכיר מישהו שלא חיכה עד לשלב ההבשלה, וטעם מ'המשחה'", נזכר יוסי. "כה חריף היה הפרי עד שפניו האדימו. סחוג הוא דבש לעומתו".

לפני העוגות אכלו לחם, ולפניו זרעו חיטה: בתחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת לא הייתה בבאר שבע תשתית משמעותית לתמוך בפעילות הוראה אקדמית, פרט למכון לחקר הנגב. המחלקה הראשונה שהחלה ללמד לתואר B.Sc. הייתה המחלקה לביולוגיה שבהמשך שינתה את שמה למחלקה למדעי החיים. כל תוכנית הלימודים תוכננה וחיקתה את התוכנית הירושלמית לתואר הנ"ל.

פרופ' מזרחי הוביל אותנו כברת דרך במנהרת הזמן ולפני שנפרדנו הזכיר נשכחות: "ראש העיר האנרגטי והמוערך, דוד טוביהו, היה קשוב לקולותיהם של תושבי העיר שרצו ללמוד ברמה אוניברסיטאית בבאר שבע, ויחד עם דמויות אחרות מהעיר דחף, עודד והקים ב-1964 את המכון להשכלה גבוהה בנגב. ב-1970, עם קבלת האישור לפתיחת האוניברסיטה, 20 מתוך 22 חברי הסגל האקדמי במחלקה לביולוגיה היו חברי המכון לחקר הנגב!".

ב-28 לאוקטובר 1957 הוקם בבאר שבע "המכון לחקר הנגב" ונטמנו למעשה הזרעים הראשונים שאפשרו מאוחר יותר לייסד את אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. "המכון לחקר הנגב" הוקם ביוזמתו של דוד בן-גוריון והיה חלק ממשרד ראש הממשלה. המנהל הראשון, אריה אל-צור, גייס חוקרים, לבורנטים טכנאים ואנשי שירותים. מאז 1961 ועד הטמעתו באוניברסיטה ב- 1973, עמד בראש במכון יואל שכטר שהתמנה למנהל המכונים למחקר שימושי של האוניברסיטה ושימש כמנהלם עד לשנת 1981, אז הוחלף על ידי פרופ' חיים פורגש.

"המכון לחקר הנגב" היה אות לבאות, ובטקס חנוכתו אמר דוד בן-גוריון: "נראה לי כי בעשרות השנים הבאות יעמוד פיתוח הנגב והדרום כמרכז פעולותיה ודאגותיה של מדינת ישראל. הסקר המדעי שנעשה מאז קום המדינה על-ידי מדענים מהטכניון, האוניברסיטה העברית, מכון וויצמן למדע וחוקרי חיל המדע, עשו לא מעט להרחבת ידיעותינו על האזור. אולם רק אנשי מחקר ומדע אשר יישבו בשערו של הנגב וייחדו את כל ימיהם למחקר של הנגב יחשפו את צפונותיו למען הפרחת השממה".

הטקסט המקורי מנאום בן-גוריון תלוי כיום במשרד הראשי של קריית ברגמן והוא מקור גאווה לעובדים ולחברי הסגל.​