נכתב על ידי: פרופ' תומר בלומקין, המחלקה לכלכלה, אוניברסיטת בן-גוריון
בכל שנה בראשית הסתיו (ראשית אוקטובר) מוענק פרס נובל לכלכלה. זהו הפרס היוקרתי ביותר הניתן לחוקרים בתחום הכלכלה (לא בהכרח כלכלנים בהכשרתם הפורמאלית) על יד האקדמיה המלכותית השוודית למדעים. למרות שמו – הוא לא חלק ממורשתו של אלפרד נובל, אלא יוזמה מאוחרת יותר של הבנק המלכותי השוודי (הבנק המרכזי). הפרס ניתן לראשונה בשנת 1969.
השנה זכו בכבוד שלושה כלכלנים אמריקאים, דיויד קארד מ- UC BERKELEY, ג'ושוע אנגריסט מ- MIT (שזכה להד תקשורתי נרחב בגלל שורשיו הישראליים) וגואידו אימבנס מ-STANFORD, על התרומה שלהם לפיתוח מתודולוגיות מתקדמות במחקר אמפירי המבוססות על שימוש ב- "ניסויים טבעיים" לביסוס קשרים של סיבתיות (סיבה ותוצאה) בין משתנים כלכליים.
כדי להדגים את התרומה המחקרית של השלושה, ננסה לחשוב על שאלה כלכלית רלוונטית. נניח שהממשלה מעוניינת להעלות את שכר המינימום השעתי, כדי לשפר את כושר ההשתכרות של העובדים בעלי הכישורים נמוכים. קיים חשש שהעלאת שכר המינימום תגרום לפגיעה משמעותית בתמריץ של הפירמות להעסיק עובדים עם כישורים נמוכים ותביא לפיטורם ולעלייה ניכרת בהיקף האבטלה. בחינת הקשר הסיבתי בין עלייה בשכר המינימום לבין רמת התעסוקה היא אתגר מורכב מבחינה אמפירית, שכן קיימים גורמים רבים אשר משפיעים הן על שינויים בשכר המינימום והן על היקף התעסוקה, באופן שאינו מאפשר לבודד את ההשפעה הישירה של שינוי בשכר המינימום על רמת התעסוקה.
בתחומי מחקר אחרים אפשר להתמודד עם בעיה מסוג זה באמצעות עיצוב מוקפד של ניסויים מבוקרים. בניסוי מבוקר, הנבדקים מצוותים באופן אקראי לקבוצות טיפול וביקורת, באופן שמאפשר לבודד את השפעת הטיפול. כך למשל נעשים הדברים במחקרים קליניים בתחום הרפואה אשר בודקים את האפקטיביות של טיפול תרופתי בהפחתת התסמינים של מחלה. קבוצת הטיפול מקבלת את התרופה האמתית, ואילו קבוצת הביקורת מקבלת תרופת "דמה" (PLACIBO) שנראית כמו התרופה אבל למעשה אין לה כל השפעה פרמקולוגית. החלוקה האקראית לקבוצות (כאשר מספר הנבדקים גדול מספיק) מבטיחה כי שתי הקבוצות תהייה דומות בתכונות שלהן (הנצפות ואלה שאינן נצפות על ידי עורכי הניסוי) ולכן הבדלים בתסמינים בין התרופות יהיו ניתנים לייחוס למתן התרופה ולא לגורמים אחרים.
בשנים האחרונות יש מחקרים רבים בכלכלה שמבוססים על מתודולוגיה דומה למחקרים קליניים ברפואה (RCT – RANDOMIZED CONTROLLED TRIALS), אבל ברבות מהשאלות הכלכליות (כמו הדוגמא של שכר המינימום) לא ניתן להיעזר במתודולוגיה מסוג זה מטעמים פוליטיים, לוגיסטיים ואתיים (שוו בנפשכם מצב שבו המדינה מכריזה כי פרט יגריל את הזכות לקבל שכר מינימום מוגדל!!!).
שלושת הזוכים בפרס השנה מצאו דרך יצירתית להתגבר על הבעיה תך התבססות על "ניסויים טבעיים" (בניגוד לניסויים מעוצבים). בניסויים טבעיים נוצרת חלוקה לקבוצות טיפול וביקורת באופן ספונטני ולא מתוכנן (ולעיתים באופן אקראי). ניסויים טבעיים רבים נוצרים למשל בעקבות רפורמות במדיניות ציבורית שמשפיעות רק על חלק מהאוכלוסיה. דוגמא יפה ליישום של הרעיון היא מאמרם של דיויד קארד ואלן קרוגר משנת 1994 הבוחן את השפעת העלייה בשכר המינימום במדינת ניו-ג'רסי על היקף התעסוקה במדינה בקרב עובדים בתעשיית המזון המהיר, באמצעות השוואה להיקף התעסוקה בקרב עובדי תעשיית המזון המהיר במדינה שכנה – פנסילבניה, אשר בה נותר שכר המינימום על כנו. תוצאת המחקר עוררה סערה ופולמוס רב שנים במקצוע שכן היא קראה תיגר על התובנה המקובלת לפיה עליה בשכר מינימום תביא לירידה חדה בתעסוקה. מעבר להשפעה על הדיון הציבורי בכדאיות השימוש בשכר מינימום ככלי מדיניות המצמצם פערים חברתיים, למחקר על שכר המינימום של קארד וקרוגר (לצד מחקרים נוספים של שני הזוכים הנוספים, אנגריסט ואימבנס העוסקים בשאלת המדידה של גובה התשואה על השכלה ובשאלות נוספות) הייתה השפעה דרמטית על מחקרים אמפיריים רבים בתחום כלכלת העבודה ובתחומים יישומיים נוספים בכלכלה. המחקר הראה שניתן לזהות מצבים שבהם נוצר "ניסוי מבוקר" באופן לא מתוכנן ולנצל זאת כדי לזהות קשר סיבתי בין משתנים - במקרה שלנו הקשר בין העלאת שכר המינימום לבין השינוי בהיקף התעסוקה.
