גיליון 7 - קיץ תש"ף »פתח דבר
טבעו הכפול של הסוד מתגלע כבר במופעיה הראשונים של המילה. במקרא היא משמשת תחילה במובן של חֶבֶר, קבוצה, היות במחיצת קהילה. מובנה גזור מן ההשתייכות לציבור מוגדר, לעם. לאחר מכן היא משמשת במשמעויותיה הנפוצות יותר, רז, ידע נעלם, סמוי, שאין לחלוק אותו. מובנהּ נולד מן ההיבדלות, מן ההסתרה. כך החוץ מקיים את הסוד, מהווה את שורשו, בה בעת שהוא מאיים עליו, זומם להפקיע אותו מייחודו.ואת המתח הזה אפשר לאתר גם בפעולות הקריאה והכתיבה. הרי סוד, במובנו המאוחר, השגור, הוא הרובד העמוק ביותר של הפרשנות, עמוק מן הפשט, הרמז, הדרש, וככזה הוא המחולל היסודי של התשוקה לעמוד על פשרם של כתבי הקודש, לחשוף את סתריהם, ובהרחבה — המניע של התאווה לְפֵשר בכל יצירת ספרות. בהקשר זה מעניינת הבחירה להעניק את השם ״בלי סודות״ לסדרת הטלוויזיה שנועדה להקנות את עקרונות הקריאה לילדים. הטקסט עצמו, כאוסף של רצפי סימנים סתמיים, כבר יש בו תעלומה, דבר מה נאדר, שהתמצאות בתחבולות הפענוח שלו היא מעמד של הסרת לוט, הסטת צעיף, כניסה אל העולם. התכונה הפשוטה של האותיות מגלמת בתוכה את תכונותיה של הספרות גופה. פעולת הכתיבה היא הידרכות אל אותם מסכים ורעלות. החוץ שהינו מעשה הקריאה מפרנס את הפנים, הטמיר, הבלתי־נגיש לעיתים, של מעשה הכתיבה. אבות ישורון, באחד משני השירים הרואים פה אור לראשונה בפתח המדור המוקדש ליצירתו, מיטיב לנסח את היחסים בשורות:
לִבְלֹעַ הַמָּאֹר עַד כְּכַבְכָב זָעִיר
וְלִמְצֹא אֵלַי, אִם צָרִיךְ,
בחֲַּשׁכֵהָ.
אבל אם כלכלת הסוד היא תשתיתה של הספרות בכלל, מה תרומתן של יצירות העוסקות בסוד במישרין? השירים, הריאיון, הסיפורים, המסות, הדימויים הנכללים בגיליון הנוכחי מציעים תשובות מגוונות, שמגיבות כולן לכלכלה הזאת. יש כתם עיוור בעצמי, שהיצירה סובבת סביבו, מבקשת להתוות אותו, ולסגת ממנו, להתחקות אחרי גיבושו לכדי שפה, שמבליעה אותו ומאפשרת לו להתפרץ בצורות שונות — במוזיקה של ישורון לגבי דידה של חדוה הרכבי, בקדושה המחרידה את יעקב ביטון, בהשבעות של הגוף אצל אנה הרמן, בדיבוב חבלות שממאנות להחלים, בצריבות של הזיכרון, בייסורים של הבורות, במדווי ההתוודעות, בחידות ובהדים של העבר, בפינות חשוכות ומבעד דלתות, בגלוי ובדרכי עקיפין.
קריאה — ופענוח — נעימים,
שמעון אדף
