דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון, פרופ' מיקי מלול, רוצה להכשיר מנהלים שיבינו את ההקשרים החברתיים שבהם הם פועלים "זה קריטי להצלחה שלהם"
דפנה ברמלי גולן גלובס 10.06.2020
תאונה היסטורית, אומר פרופ' מיקי מלול, הסיטה אותו ממסלול של עובד במפעל לייצור בקבוקים לקריירה אקדמית. היום, כחוקר, הוא מרבה לעסוק בחיבור בין כלכלה לחברה, וכדיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון, הוא מבקש להכשיר מנהלים שפועלים בהקשר חברתי רחב, ולא רק בהקשרים עסקיים.
פרופ' מיקי מלול / צילום: דיאגו מיטלברג
לתפיסתו של מלול, למשל, ההוצאה הגורפת של עובדים לחל"ת וניתוק הקשר עמם בזמן הזה היא התנהלות בעייתית לא רק בהיבט האנושי, אלא גם העסקי. "בניהול, הסתכלות על הטווח הקצר בלבד היא בעייתית", הוא אומר. "בטווח הקצר הגיוני להוציא לחל"ת - הנה, יש ירידה בהכנסות, אז תפטר או תוציא לחל"ת. אבל יש לזה אפקט שלילי בטווח הארוך: האם בסוף המשבר הארגון שלי יהיה כזה שעובדים ירצו להגיע אליו, האם זה ארגון שעובדים יתחברו למטרות שלו? כשמסתכלים רק על האקסל, זה מעוות לגמרי את הראייה ולא מביאים בחשבון את האפקטים הנוספים: מה זה עושה למוטיבציה של העובדים שלי ואיך זה ישפיע על הארגון בעתיד".
מה היית מציע למנהלים שנדרשו לסגור את העסק לעשות אחרת?
"העובדים של הארגון הם נכס. מנהלים טובים צריכים לשבת עם העובדים שלהם ולחשוב כיצד הם משביחים את העסק בזמן המשבר ולעבור לאפיקים חדשניים. העולם משתנה: היום זה קורונה, מחר משהו אחר, יש אי ודאות. אם אנחנו לא נדע להיות אג'ילים, כלומר, זריזים וגמישים, לא נוכל להתקיים. הדבר המרכזי הוא הסיגנל שאני משדר לעובדים, איך אני מתייחס אליהם; האם עובד הוא שורה באקסל או נכס שאני יכול לצאת מחוזק באמצעותו מהמשבר הזה? אם אני רואה אותו כשורה באקסל, זה לא ישרת אותי בטווח הארוך. אין טרייד אוף כזה שאם אני אשלם עוד שקל לעובד, יהיה פחות לבעלים. כשאני משלם עוד שקל לעובד זה יכול להגדיל את העוגה שלי".
אפשר לעשות תפנית כזאת תוך כדי משבר?
"התנאי המוקדם הוא שהעובדים יהיו מחוברים למקום העבודה. לפי סקר של גאלופ, 62% מהעובדים לא מחוברים לארגונים שלהם. דרך אחת לחבר אותם היא בעזרת תמריצים כספיים. זה עובד, אבל זה רק ערוץ אחד. דרך אחרת היא באמצעות mission, וזה רלוונטי בייחוד לדור הצעיר. הדור הזה מחפש משמעות והכלי זה הוא עוד ערוץ למנהלים".
מלול אינו מדבר רק על העובדים, אלא גם על הקהילה והחברה. לדבריו, הצבת mission היא דרך להגדיל את הערך לחברה אבל גם לקהילה ואפילו להעלאת הפריון. כשמנהלים מגיעים לארגון, הם קודם כול צריכים לשאול למה הארגון הזה קיים ומה התרומה שלו לחברה ורק אחר כך ללכת לאקסל. אחרת, הם לא יגיעו לביצועים עסקיים מיטביים.
"העולם השתנה", מסביר מלול. "קחי למשל את אסם. לפני זמן לא רב ניסו שם להעלות מחירים אבל חזרו בהם כי הבינו שהעולם משתנה. פעם זו הייתה הסתכלות על הסביבה העסקית בלבד והיום מבינים שהסתכלות כזו עלולה לגרום נזק באמצעות הלקוחות, הרגולציה והרשתות החברתיות. חברות שהתנהלו באופן לא הוגן כלפי הלקוחות - נגרם להן נזק עצום שקשה מאוד לשקם".
אף אחד לא חסין בפני עוני
מלול עוסק במחקריו בעוני, בשכר מינימום ובאי-שוויון. באחרונה ערך מחקר שממצאיו היו ש-60% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מבינים שהעוני הוא בעיה גם שלהם. "הממצא הזה הפתיע אותי לטובה. למה לעני יש השפעה על החיים שלנו? לחברה יש אפילו אינטרס תועלתני בכך שמצב העניים יהיה טוב יותר. יותר עוני שווה למשל יותר תחלואה. ראינו את זה בארה"ב - לעניים אין נגישות לשירותי בריאות ותוחלת החיים שם קרובה לעולם השלישי.
"זה גם עניין של תפיסה: אנשים חיו בסדר, אבל אז הגיעה הקורונה ורמת החיים ירדה בחדות. הם הבינו שהמיקום הנוכחי שלהם בסולם ההכנסות לא מובטח להם לנצח. ולגבי כל אחד יש הסתברות מסוימת שהוא יהיה עני, גם אם היא קטנה, וכולנו היינו רוצים שאם נגיע לשם תהיה לנו רשת ביטחון".
באמת כל אחד עלול להיות עני?
"בעקבות המשבר אנחנו מבינים שגם אם התאמצנו מאוד להגיע למקום הנוח שלנו, אנחנו עלולים להידרדר למצב של עוני, אין פרט שחסין מכך. זה הגיע אלינו, זה לא מישהו אחר שהוא עצלן או לא מוכשר. זה יכול להיות מישהו כמוני שהיו לו תאונות היסטוריות, ובתאונה מסוימת גם אני יכולתי להיות באותו מקום.
"כשבחנתי סקר הוצאות של הלמ"ס ראיתי שבשבעה העשירונים התחתונים, 70% מהאוכלוסייה, אין כמעט שולי ביטחון, חסכונות שאפשר להשתמש בהם בימים כאלה, ומשקי הבית גם מאוד ממונפים בגלל מחירי הדירות. משקי הבית האלה עלולים להידרדר לעוני פרמננטי. ולעוני יש השפעות על בריאות, חינוך ופשע - כך שלכולנו יש אינטרס שמצבם של העניים יהיה יותר טוב. יש פה הזדמנות להגביר את הסולידריות".
לייצר חפיפה בין ביזנס לחברה
מלול מנסה להנחיל את התפיסות האלה בפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון, תחת המוטו "ניהול מוביל חברה". לאחרונה, זכתה הפקולטה בתו תקן בינלאומי לאיכות ומצוינות של ארגון EFMD. זו הפקולטה הישראלית היחידה שזכתה בתו התקן הזה, לצד פקולטות הניהול בקיימברידג' ובית הספר לניהול עסקים של לונדון.
"לפי תפיסת העולם המסורתית, הכלים הרגילים של ניהול מביאים בחשבון רק את הסביבה העסקית, במנותק מההקשר שבו פועלת החברה (society). זה רע לביזנס ול-society. המטרה של העסק היא לא רק מקסום הרווח לבעלים, כפי שמקובל לחשוב, אלא יצירת ערך לחברה. לעסק שלא נותן מענה לצורך חברתי, אין זכות קיום. ברגע שאנחנו מבינים שזו התכלית, אנחנו מכוונים למקום שמייצר לנו ערך וככה אנחנו בונים את האסטרטגיה בצורה יותר טובה.
"היום מנהלים ועסקים נחשבים אלה שגורמים לחלק מהבעיות החברתיות, כמו יוקר המחיה והנזקים הסביבתיים, בשעה שהם צריכים להיות חלק משמעותי בשיפור החברה. מודל ההכשרה שלנו מכוון לשם".
איך עושים את השינוי הזה?
"זה מתחיל בהכשרה של מנהלים. היום בהכשרת מנהלים לוקחים את הגרעין של הביזנס: מימון, אסטרטגיה, ומוסיפים לזה עוד קורס באחריות חברתית ואתיקה. זה רק מנציח את הבעיה ומשדר למנהלים שאלה שני דברים נפרדים: ביזנס וחברה. במקום להסתכל על שניהם במקביל, הדרך הנכונה היא לייצר חפיפה ביניהם".
איך מייצרים חפיפה בין העסקי לחברתי?
"למשל, כשלומדים במימון על בניית תיקי השקעות, המורכבים מתשואה וסיכון. במשבר של 2008 ראינו איך תיקי השקעות הם מכונה עצומה עם פוטנציאל להריסת ערך. אז כשלומדים על תיקי השקעות צריך לתת את ההקשר: תיקי השקעות מורכבים מפנסיות של אנשים וכשבונים תיקי השקעות צריכים להביא גם את העובדה הזו בחשבון ולא רק את המודל המתמטי. הכלים האנליטיים הם מאוד חשובים ויעילים כשמלמדים אותם בהקשר הרחב.
"ההנחה שלנו בהקשר של מנהלים שכל מי שלובש חליפה נהיה גרידי ולא אכפת לו מהחברה מעוותת לגמרי. מה זה אומר עלינו כאנשים וכחברה? אם רוצים לשפר את החברה, הכשרת המנהלים היא מקום מצוין. אצלנו מי שלומד מינהל עסקים נחשף גם לקורסים של ניהול במגזר הציבורי. הניתוק הזה בין המגזר העסקי לציבורי ניכר במשבר הנוכחי. כל צד מסתכל בכלים שלו בלי להבין את הצד השני. אנחנו מנסים להעשיר את עולם הידע של הסטודנטים שלנו.
"כל סטודנט בפקולטה יצטרך להתמודד במהלך התואר עם בעיה חברתית - עוני, אי שוויון או שילוב אנשים עם מוגבלות - במסגרת הקאתון, שבסופו הוא אמרו להציג פתרון לאתגר. פתרון של אתגר חברתי הוא מורכב יותר, כי אין לבעיה פתרון אחד. לכן הראייה הזאת היא רלוונטית יותר מהראייה הניהולית המסורתית. הבנת ההקשר החברתי היא קריטית להצלחה של מנהל בימים אלה".
"לא חלמתי על אקדמיה. החלום שלי היה להיקלט כעובד מהשורה במפעל לייצור בקבוקים"
מלול, 49, נולד וגדל בדימונה. אל הקריירה האקדמית שלו הגיע די במקרה, בעקבות אותה תאונה היסטורית, כפי הוא מכנה אותה. "לא חלמתי על אקדמיה. עבדתי במפעל פשוט בירוחם כעובד קבלן והחלום שלי היה להיקלט כעובד מהשורה במפעל לייצור בקבוקים. אחרי שאותו מפעל עשה קיצוצים ופיטר קודם כול את עובדי הקבלן, 'אזור הנוחות' נסגר בפניי ואילץ אותי לחשוב מה אני רוצה לעשות. נרשמתי למכינה במכללת ספיר, התחלתי לימודי כלכלה ואחרי שנה עברתי לאוניברסיטה. אבא שלי נפטר כשהייתי בן 8. לא גדלנו בסביבה מאוד מבוססת, והחלום היה מאוד קטן, להגיע לשכר מינימום. זה היה אז הישג גדול".
על המסלול המיוחד שעבר הוא אומר: "יש בחיים תאונות היסטוריות שקורות ומשנות לך מסלול. לי קרתה תאונה שהוציאה אותי מצורת חשיבה מסוימת ואפשרה לי לשנות מסלול. לא לכולם זה עובד. אם מישהו מרקע סוציו-אקונומי נמוך כבר עבר את המכשול התודעתי והוא כבר חושב ללמוד, קורים הרבה דברים בלתי צפויים ותאונות שליליות שמסיטות אותנו מהמסלול. אם באים ממשפחה מבוססת אפשר לספוג את התאונות, אבל ברגע שבאים מעמדה יותר פגיעה, קשה להיחלץ ממנה. בתואר הראשון כמעט הפסקתי לימודים בגלל סכום אפסי כמעט שהיה חסר לי לשכר לימוד. זה כמעט הסיט אותי מהמסלול".
לדבריו, המכללות עשו שינוי אדיר בתחום האקדמיה בכך שהן פתחו את השער להשכלה גבוהה בפני אנשים רבים יותר. "תואר ראשון הוא סיגנל מאוד חשוב בשוק העבודה ובחברה ולכן זה עשה שינוי מאוד גדול. נכון שתואר במכללה לא תמיד שווה ערך לתואר באוניברסיטה, אבל מי שעושה תואר ראשון במכללה יכול להגיע לתואר שני באוניברסיטה", הוא אומר.
פרופ' מיקי מלול
● דיקן הפקולטה לניהול באוניברסיטת בן גוריון
● בן 49, נשוי + 3
● מחקריו עוסקים בעוני, אי-שוויון ושכר מינימום
● המוטו בהכשרת מנהלים: "ניהול מוביל חברה"
