להגביל את
הרפואה הפרטית בישראל
לצד יתרונות
הרפואה הפרטית ישנם גם לא מעט חסרונות שעשויים לפגוע ביעילות המערכת, כמו גם
באיכות השירותים שמקבלים כלל תושבי המדינה
גבי בן נון TheMarker 
לאספקתם של
שירותי בריאות על ידי המגזר הפרטי יש כמה יתרונות: פעילותו של מגזר זה יכולה לעודד
תחרות מול המגזר הציבורי ולשפר את יעילות כלל המערכת. ואולם לאספקה זו יש גם
חסרונות רבים, שעשויים להאפיל על יתרונות אלה ולפגוע ביעילות המערכת, כמו גם
באיכותם של שירותי הבריאות שמקבלים כלל תושבי המדינה.
בשל העובדה
שספקי שירותי הבריאות הפרטיים פועלים למטרות רווח, כניסתו של מגזר זה לתחום של
אספקת שירותי בריאות היא בדרך כלל סלקטיבית, ומתרכזת בתחומי שירות בעלי פוטנציאל
רווחי או בחולים קלים, שעלות הטיפול בהם נמוכה מהתעריף הממוצע הקיים במערכת. כך
למשל, בבדיקה שנערכה בוועדת גרמן נמצא כי המנותחים בבתי חולים הפרטיים צעירים יותר
מאשר בבתי החולים הציבוריים, ותמהיל הניתוחים בבתי החולים הפרטיים קל יותר מאלה
המתבצעים במערכת הציבורית.
להתנהגות
סלקטיבית זו נזק כפול: מצד אחד, היא יוצרת רווחים עודפים למגזר הפרטי; ומצד שני,
היא יוצרת הפסדים למגזר הציבורי, שנדרש ובצדק לטפל בכל חולה, ללא קשר למורכבות
ולעלות הטיפול במחלתו.
המגזר הציבורי
נדרש להפעיל חדרי מיון ולהיות זמין לקבלת מטופלים 24 שעות ביממה. החלטותיו של
הרופא המנתח במגזר הציבורי נתונות לבקרה של עמיתיו למחלקה, בעוד המגזר הפרטי עוסק
בעיקר בטיפולים רפואיים אלקטיביים, והפעילות הניתוחית בו מתנהלת פעמים רבות במודל
של השכרת חדר ניתוח לרופא המנתח, מבלי שתתלווה לפעילות זו "בקרת
עמיתים". המגזר הציבורי ערוך לשעת חירום וערוך גם להכשרתו של כוח האדם הרפואי
העתידי - משימות המייקרות את הוצאות בתי החולים הציבוריים, בעוד המגזר הפרטי פטור
ממשימות לאומיות אלה. כמו כן, המגזר הפרטי מציע רמות השתכרות גבוהות הרבה יותר
מהמגזר הציבורי, ובכך גורם להסטה של רופאים ואחיות המצויים במחסור לעבודה במערכת
הפרטית. הדבר גורם ליצירת תורים במערכת הציבורית ולאינפלציה של שכר והוצאה לאומית
לבריאות, מבלי שנקבל תוספת בריאות.
יוצא אם כך
שבתחרות לכאורה המתקיימת בין המגזר הציבורי לפרטי באספקת שירותי בריאות, ידיו של
המגזר הציבורי כבולות בסדרה ארוכה של כללי הסדרה וחקיקה, שנועדו למקסם את בריאות
הציבור, בעוד המגזר הפרטי חופשי למקסם את הכנסותיו. בעשור האחרון אנו עדים לגידול
בחלקו של המגזר הפרטי באספקת שירותי בריאות, מ-21% מההוצאה הלאומית לבריאות ב-1995
ל-31% ב-2013. תיקוני החקיקה המוצעים כיום בפרק הבריאות בחוק ההסדרים אינם מבקשים
לבטל את המגזר הפרטי, אלא לרסן את קצב גידולו ולצמצם במעט את ההשפעות החיצוניות
השליליות שיש לגידול זה על המערכת הציבורית.
הקפאת
תיקוני החקיקה בנושא
זה עשויה לפגוע פגיעה כפולה בחולה הישראלי: מצד אחד, תחריף התופעה של גידול הרפואה
הפרטית; ומצד שני, יקטנו המקורות התקציביים שהיו אמורים להיות מיועדים לקיצור משכי
ההמתנה לחולה. ראוי וחשוב שהליך החקיקה בנושא יגיע לידי מיצוי, שכן ריסון ומיסוי
הרפואה הפרטית הם אמצעי אחד נוסף לחיזוקה של הרפואה הציבורית.
הכותב הוא מרצה במחלקה לניהול מערכות בריאות באוניברסיטת בן-גוריון והיה חבר
בוועדת גרמן
