​סדנת פרוזה למתחילים​
מנחה: אתגר קרת


בוקר אחד עודד התעורר עם חור קטן בתוך הפופיק. זה היה חור ממש קטן, כמעט בלתי נראה. בהתחלה הוא שם לב למין גירוד מציק שם בפנים. באותו הערב בדרך למיטה, כשעבר מול הטלוויזיה הדולקת, שם לב לנקודה קטנה של אור חודרת את טבורו עד הקיר, בדיוק במרכז צל דמותו. הוא דחף אצבע פנימה והאור נעלם. הזיז את היד, והנקודה הופיעה שוב. הוא חשב, אולי כדאי לקבוע תור לד"ר מלמד. אז הוא כיוון שעון מעורר כרגיל, רק שלוש דקות קודם, כיבה את האור ונכנס למיטה.

בבוקר עודד התעורר מוקדם מהרגיל. הוא קם, התמתח, הלך להשתין, כמו כל בוקר, רק שלוש דקות קודם. צחצוח שיניים, חוט, שטיפת הפנים. להתלבש. מים לקפה. בשעה שבה בדרך-כלל היה מדיח את כלי ארוחת הבוקר, היום כבר היה מוכן לצאת לעבודה. הוא חייג את המספר של המרפאה (מהזיכרון), שוחח שיחה מנומסת עם המזכירה וקבע פגישה. יום שלישי השישי לחודש, עוד שבועיים וחצי, עשר ארבעים וחמש, אם יתפנה תור אחר ניצור איתך קשר. תודה ושלום. שתיים וחצי דקות. עודד ישב חצי דקה בשקט. אז קם ויצא לעבודה.

הימים עברו ועודד כמעט שכח מהחור. הוא סתם אותו עם חתיכת צמר גפן ועכשיו הוא אפילו לא גירד כבר. כל יום קם בבוקר לעבודה. לפעמים המשיך לבירה עם החבר'ה. לפעמים נזרק על הספה, לבד או יחד, תמיד עם שאכטה ביד. פה ושם יצא לדייט ראשון שלרוב נגמר אצלו בסלון על הספה שהביא מהדירה של סבתא, זכרה לברכה. בנות אוהבות וינטג'. בכל מקרה, זו כנראה הסיבה שעודד לא התרגש כשהמזכירה התקשרה להודיע שהתור בוטל כי הד"ר חולה, עד להודעה חדשה. זה אפילו בא לו בטוב, כשהיתה לו הזדמנות לדייט עם איזו אחת שמשכה אותו כבר כמעט שבוע. חורים אחרים עניינו אותו. חוץ מזה, גם ככה בטח היה שולח אותו עם משחה לגירוד ואומר שזה ויראלי. הוא יצא מהעבודה קצת קודם, להספיק להתקלח ולשטוף את האוטו. מהרגע שאסף אותה היא העיפה אותו לגמרי. בלי לגעת היא הקרינה חום שורף כמעט, והיד שהונחה על ברכו הלהיטה אותו עוד יותר. בסוף הערב הזמינה אותו לעלות אליה לדירה, שהיתה ממש ליד הבר. מפה זה כבר היה קל מידי, עד שהבחורה המסכנה צרחה והשותפה המבוהלת שלה יצאה בריצה מהחדר ומצאה את עודד, ובכן, עם המכנסיים למטה. שש עיניים מכוונות לאזור המפשעה, שם התגלה חור עגול ויפה.

החור החדש היה גדול מקודמו, קוטר זרת, על אף שגם הקודם קצת התרחב עם הימים. עודד לא נבהל. למען האמת, הוא מעולם לא הצליח להשיג כל-כך הרבה דייטים. הוא השתמש בו כמשפט פתיחה בכל מיני צורות, אבל הסיפור שעבד הכי טוב היה על הקרב בו סחב את חברו הפצוע על אף הקליע במפשעתו ובכך הציל את חייו. בנות אוהבות בחורים קשוחים. הוא היה מציע להן לראות את החור והן היו ממהרות להציץ לתוך מכנסיו, בלי לחשוב פעמיים.

גם הימים המשיכו לעבור עליו בנינוחות יציבה. כל בוקר הוא קם, התמתח, הלך להשתין, צחצוח שיניים, חוט, שטיפת הפנים, להתלבש, מים לקפה, הדחת הכלים, יום עבודה. מתחת לבגדי המשרד הרשמיים אף אחד לא ראה כלום. אף אחד לא ראה את הכלום.

 

בוקר אחד עודד התעורר עם חור קטן בתוך הפופיק. זמן מה לאחר מכן גדל החור והתרחב לכל רחבי הבטן, בולע חורים קטנים יותר סביבו. הבנות שהלכו איתו הביתה היו כבר מוזרות מידי לטעמו, ובכל מקרה בזמן האחרון אין לו כל-כך חשק. רק קצת קר לו לישון לבד. לפעמים הוא מתעורר בלילה, לא זוכר על מה חלם, רק איזו צרחה עוד צורמת לו באוזניים. בוקר אחרי שאופיר אמר לו ללכת, "לרופא אחי, דחוף" עודד קיבל טלפון. שלום, מהמרפאה של ד"ר מלמד. הד"ר חזר, אוכל לקבוע לך תור לעוד חודש ימים. קצת עמוס לאור המצב, אתה בטח מבין.

חודש ימים כל בוקר הוא קם, התמתח, הלך להשתין, כמו כל בוקר. את מה שנשאר מהפנים כבר לא שטף כדי לא לשטוף יחד איתן את כל המקלחת. בדרך למרפאה הביט בצל שכבר היה מחורר לחלוטין. מתאר גופו תלוי על רווחי בשר צרים. כשעלה במדרגה בכניסה למרפאה נקרעה חתיכת עור ואחדה שני חורים שהיו פעם ברך שמאל. עודד התיישב על כיסא בחדר ההמתנה וחיכה. בטלוויזיה הקטנה, המרובעת כמו של פעם, שדרו תכנית בידור כלשהי ודרגו שמלות מאיזה טקס. המזכירה קראה בשמו ועודד נכנס לחדר הרופא. שלום, מה נשמע, יופי תודה. כן, אני רואה. וכשאני נוגע כאן? וכאן? אין אדמומיות, זה כבר טוב. וחוץ מזה? אני מבין. תשמע, אין מה לדאוג. אני רושם לך משהו, תמרח אותו על הרווחים, פעמיים ביום במשך שבועיים. אם אחר כך אין שיפור תבוא שוב. משהו נוסף? בטח, שלושה ימי מחלה. רק בריאות. נטשה, תכניסי את הבא בבקשה.