​​סדנת פרוזה: העלילה מסתבכת

מנחה: אופיר טושה גפלה


​נוצות אפורות וסנטר חד מדי, זה מה שראיתי ממנה בהתחלה.

אחר כך ראיתי את העיניים, בקושי, כי המסכה הסתירה, אבל מספיק כדי לזהות נצנוץ ירוק בתוך לבה של חום, ואת פרקי הידיים הדקיקים, השיער הנוצתי ומסכת הפנים הכהה בעלת מקור זוויתי.

ציפור נדירה על סף הכחדה, חשבתי כשראיתי אותה שם, נשענת על שולחן ארוך מפלסטיק שעליו צלחות עם במבה וביסלי וריח קל של אלכוהול.

זה היה ערב פורים. חבר סיפר לי על מסיבת פורים שמתקיימת באיזה מתנ"ס. יצאתי לשם עם מסכת זורו על הפנים, הכי מעט שצריך כדי להיות מחופש. החבר נעלם כבר בדקות הראשונות, ומצאתי עצמי לבד בחלל הומה אדם. עמדתי ליד אחד השולחנות, מתבונן באבירים ופיות, בשוטרים וחיילות ומחפש פנים שאולי אזהה גם מעבר למסכה ולאיפור הכבד.

מוזר, יכול להיות שיש פה אנשים שאני מכיר, אבל מעבר למסכות הכול נעלם, אמרתי ופניתי לאישה שעמדה לידי. ציפור מוזרה, ציפור רחוב, חשבתי.

ציפור הרחוב הבהבה אליי מבט ואז הסבה פרופיל זוויתי. להפך, היא אמרה, התחפושות מגלות את הכול. ואחרי שתיקה הוסיפה, אם אנשים היו מבינים לא היו מעיזים לצאת כך לרחוב.

כשאני מנסה עכשיו להיזכר, אני תוהה האם כבר אז ראיתי כמה שהיא יפה. שלא כמו נשים אחרות, היופי לא הונח על פניה אלא במפגש שלה עם האוויר. לא יופי כזה של עיניים מלאות ושפתיים משורטטות, לא יופי שאפשר לגזור ממגזין, אלא יופי שמתקיים רק באותו רגע, במפגש של העור שלה עם המציאות מסביב: כתם אדום של שמלת פלמנקו שעובר בדיוק מאחור, בקבוק בירה שמתגלגל לרגליה בצליל מחודד, אור פרוז'קטור מתחלף שלרגע נעצר על הגוון שבין בורדו לסגול. מין יופי זמני בעל מקצב משתנה, קו הגבול של גופה מקיים מערכת של יחסים עם כתמי הצבע והצליל מסביב, רוטט ביופי שמעולם לא ידעתי. יופי שאי אפשר לגזור ולתייק בזיכרון. יופי עצוב.

מה את רואה, שאלתי ומזגתי לעצמי נוזל שקוף ואלכוהולי, עדיין לא בטוח אם היא מתכוונת ברצינות או בצחוק. אני רואֶה רק תחפושות.

גם אף הוא סוג של מסכה, אמרה, ממשיכה לשמור על פרופיל מחודד, וגם שפתיים ותספורת הן תחפושת. וגם תנועת כתפיים אופיינית או חיתוך דיבור רך וארוך – כולם רק אמצעים להסתתר.

המשפט הזה היה כל כך לא הגיוני אבל היא אמרה אותו בקול שקט ומונוטוני, בביטחון שאינו מחפש אישור.

והמסכות? שאלתי. עכשיו הסתובבה אליי שוב, עיניה לבה ירוקה.

כשאדם בוחר הוא חושף את עצמו, אמרה, זה כמעט מעורר רחמים.

ומה חושפת אישה שמתחפשת לציפור?

היא זרקה את ראשה לאחור וצחקה, שורת שיניים לבנות ושן אחת שחורה. כמו ציפור שחורה בלהקת יונים, חשבתי. כשהיא צחקה נחשף יותר פְּנים ממה שרגילים, ועלתה בי תחושה מטרידה של מראה אסור.

אישה שהיא ציפור חושפת הרבה דברים, אמרה וחייכה.

תראה את האישה ההיא, את הפיה עם הכנפיים, אמרה. שם, ליד ארון החשמל.

ראיתי אותה, אישה בתספורת קצרה, כתפיים רחבות, שמלה לבנה עטפה את גופה. על הגב השתלשלו שתי כנפיים שקופות. הן היו כל כך קטנות על הגב החשוף, על הכתפיים הכמעט גבריות ולרגע חשבתי שהן מיועדות לתחפושת של ילדה, בת שש, נגיד. תשע גג.

מה אתה חושב עליה? שאלה.

קשה לי ככה לומר, אני צריך לראות אותה מלפנים.

ההפך, היא אמרה ושלחה אליי מבט מופתע, מהגב רואים הכי הרבה דברים.

אל תנסה להבין רק תגיד מה אתה רואה, הוסיפה. עכשיו המבט שלה התעכב עליי, לרגע עלתה בי תחושה שהיא מחפשת בתוכי את מה שחיפשה לפני רגעים בעומק החדר.

הכנפיים שלה, הן לא הולמות את הגוף, לא תואמות את השמלה, נראות כמו של ילדה.

בדיוק מה שאני חשבתי, הוסיפה. הרי גם בפנטזיה יש חוקיות, כמה ייאוש צריך בשביל לא להאמין אפילו לרגע אחד של קסם, לערב קצר של אשליה.

היא שתקה, ואז המשיכה, כנפיים קטנות כמו של ילדה, אולי בגלל שזה הגיל שבו מפסיקים לחלום.

האלכוהול התחיל להשפיע עליי, הרגשתי חולשה בשרירים ומין רפיון של הנפש, אבל אימצתי את עצמי כדי להיות קשוב וער, משהו באישה הזו עורר בי סקרנות ורתיעה בו־זמנית. סקרנות מהמילים שלה, מהשי"ן הרכה בין האותיות הדוקרות, ורתיעה, כי כבר אז הבנתי שאיתה הכול כואב, שכמו אחרי חלום יפה אקום בבוקר עם הנגאובר ומין חוסר מנוחה בלב, שהרגילוּת של העולם תכאיב לי פתאום בעיניים, שלעולם לא אפגוש עוד ציפור כזו שקו הגבול שלה עם כוס מפלסטיק מאחור, עם אביר שעובר, עם הצלילים שבחדר יכול להרעיד את הלב.

תבחר עוד מישהו בחדר, אמרה ושלחה יד אל צלחת עם במבה. אמרה באגביות, כאילו שזה משחק, חשבתי, אבל באותה מידה: כאילו כל העולם תלוי בזה. לקחתי מהשולחן כוס נוספת עם נוזל שקוף ומכושף. העברתי מבט על פני החדר.

הסקסופוניסט, על הבמה.

באנשים על במה תמיד מרתק להביט, אמרה לאחר שתיקה. כל שכבה שהם עוטים כדי להרשים את הקהל רק מפשיטה אותם, לפעמים הם נדמים לי ככתם ללא צורה, לב שהופשט מן הגוף.

מייד עלה בי זיכרון של ניתוח בכיתה ח', בשיעור מדעים. על שולחן הפורמייקה הירקרק עם קשקושים בעיפרון הניחה המורה טס של מתכת ועליו יצור כלשהו. צפרדע? אוגר? ציפור? לב פועם חשוף, יצור מעולף וחסר אונים, הרבה ראשים צפופים מסביב, חרדה כבושה בצחקוקים. בחילה עולה ומתחזקת.

תראה את הקשת שהוא יוצר בגב, המשיכה, את הכיפוף לאחור בניגוד למקצב, איזה מאמץ ליצור צל מהסקסופון, שיחסיר קצת מהפנים. גם הוא יודע שאור הפרוז'קטור מפשיט. אנשים שמוצגים לראווה תמיד צריכים להתחבא מאחורי הסודות הכי כמוסים. זה מעורר רחמים. היא חייכה ואני השתוקקתי לראות שוב את הפתח הרחב בפניה, את שורת היונים המעופפות, את הציפור השחורה.

מחניק כאן, בוא נצא, אמרה אחרי שתיקה. מתעלמת מזרותנו המוחלטת.

יצאנו החוצה אל חצר קטנה. לא היינו לבד, איש אחד שכב על המדרכה, אוחז בבטנו, שתי מעודדות ישבו ועישנו, גבר עם זנב דרקון חיפש מעט אינטימיות במפגש של שני קירות.

היא שלפה סיגריה מהתיק. רוצה? שאלה. סירבתי. באור המצית נדלק הירוק בעיניה.

איך קוראים לך? שאלתי. מה זה משנה, אמרה ונשפה עשן שמיסך את פניה. היה נדמה לי ששמעתי אכזבה בקולה.

לי זה משנה. מי את, איך קוראים לך, מה חיפשת שם בתוך החדר?

היא הפנתה אליי פרופיל זוויתי. תתבונן על השאלות שלך, על מה שאתה מבקש לדעת. אתה לא רואה? אין פה שום דבר אמיתי.

מה לא אמיתי בשם, בכתובת?

אמרתי לך מקודם, גם גוף הוא מסכה, גם התנועות הכמעט לא מודעות בשרירי הפנים.

ואם אגלה לך שקוראים לי תמרה, המשיכה, שאני אומנית תיאטרון, שאימא שלי נפטרה לפני שנה ומאז לא חזרתי הביתה כדי לא לראות את ההיעדר שלה על הקירות, שאני כאן כדי לתפוס את הסימנים הגופניים המציקים שמותירות התחפושות על העור, כי באופן כלשהו נדמה לי שבהם טמון הזיכרון, האם תדע עליי משהו?

שתיקה כהה התיישבה לי בגרון, רציתי להגיד משהו ולא הצלחתי.

או, המשיכה, או שקוראים לי ליאורה, ואני גרה לא רחוק מכאן. אחרי גיל 18 פתחתי את תיק האימוץ, שם גיליתי שהוריי גרו במרחק כמה בתים ממני כל חיי, שכל נשיפה שהוצאתי בלילות חלפה בין הבתים ונבלעה בנשימתם. שכתוצאה מזה איבדתי את האמון במראית העין של דברים. שאני כאן כדי לאסוף עדות למטמורפוזה של חיי.

רכב חלף, אור ניצת בשיערה. הגבר השרוע על הרצפה התהפך על בטנו.

או, היא המשיכה, כבר לא מסתכלת אליי, מדברת אל עצמה, או שקוראים לי ענת, אני מתמחה בראיית חשבון בבניין הסמוך, שם בקומה שבע אני מעבירה את השעות, העיניים שלי משוטטות רוב היום בין מסמכים ומספרים, ממלאה סחבת בירוקרטית בעט כחול. הרגע היחיד ביום שבו אני חווה אומנות הוא כשאני מרימה את הדפים שרכנתי עליהם כל היום. מתחתם, על השולחן, יש עקבות דיו של הקווים שנמתחו, עיר תת קרקעית של היסוס.

אתה מבין? הוסיפה, כל הנשים שאני יכולה להיות, כל הרחל והאביבית והרווית לא יכולות להעיד עליי שום דבר אמיתי. האדם היחידי שהן יכולות לחשוף זה אותך.

אותי? שאלתי, מופתע.

כן, אותך, את הבחירה שלך. מה מכל הנשים היית רוצה שאני אהיה. אתה מבין? שאלה.

לא. לא הבנתי דבר.

היא צחקה בפה שחשף הרבה פְּנים, ושורת יונים צחורות התעופפה אל האוויר.

אני צריכה ללכת, אמרה, מאוחר.

לפני שהכישוף ייתם, הוספתי, הכרכרה תהפוך לדלעת, המשרתים לעכברים, השמלה המפוארת לסחבת עניים.

עדיף ככה, אמרה, הכישוף חושף יותר מדי, יותר ממה שאנשים מוכנים.

מה יקרה אם אוריד את המסכה? שאלתי, שולח אליה מבט ישיר, מהמר על כל מה שיש.

היא שתקה ממושכות, לא מורידה ממני את העיניים, אחר הושיטה יד ארוכה וקרה ונגעה לי בפנים. העבירה אצבעות על המצח, על קו השיער, נעצרה על המסכה וליטפה בעדה ברכות. ואז נסוגה לאחור.

אתה כבר יודע, זה יהרוס הכול.

שוב נזכרתי בניתוח בכיתה ח' או ט', בלב הזעיר הפועם, בתחושה שראיתי מראה אסור, בבחילה.

כאב חד הלם פתאום בראשי, בחילה התגלגלה בבטן. הושטתי יד אל גדר אבנים וייצבתי את עצמי. מבעד למבט מסוחרר ראיתי אותה מתרחקת. ציפור שחורה בעלת יופי נדיר שקו הגבול שלה עם קיר מתקלף, עם אוטובוס מנומנם, עם עמוד החשמל – הוא הדבר הכי יפה שיש.

ואז היא תקפה אותי, הבחילה, עלתה מתוכי וביקעה את גופי לשניים. ציפורים טורפות מכות בכנפיהן בתוך הבטן וכל הפְּנים שלי עולה אל הגרון, פורץ מהפה, נוזל על המדרכה, ניתז. הכנפיים, חשבתי, איך לא שמתי לב לכנפיים. לא כנפיים קטנות, לא כאלה שנבחרו מתוך ארגז עם שרביטים וכתרים בשקל תשעים. כנפיים שכלל לא קיימות, ציפור שנועדה לנדוד על הארץ, ישות חסרת גיל שמעולם לא הסכימה לחלום.

הבחילה עברה בבת אחת כשם שהגיעה. השקט חזר אל הגוף. הרמתי עיניים דומעות אל הלילה. האם אני טועה? ברחוב הסמוך, ליד בית הספר עוד היה נדמה לי שאני רואה דמות הולכת ומתרחקת, עם מסכה שחורה ונוצות קשורות על המותן, עם מבט שכולו חידה.

ענת, צעקתי. דרקון שפסע ליד גן משחקים עצר לרגע והסתובב.

ענת, צעקתי שוב. אך היא לא פנתה, אולי פשוט לא שמעה.