סדנת פרוזה: קומפוזיציה – מונולוג ודיאלוג
מנחה: אתגר קרת
אף פעם לא ידעתי איך לנעול את הדלת כמו שצריך. בהתחלה אימא הייתה עוד מתעקשת איתי על זה: "סון, אתה לא יכול לצאת לפארק אם הדלת לא נעולה כמו שצריך; סון, אתה לא יכול ללכת לקנות גלידה אצל משה ובטח שאתה לא יכול ללכת לישון כשהדלת לא נעולה עד הסוף." אחר כך היא ניסתה להסביר לי לאט לאט איך לעשות את זה: "צריך להכניס בהתחלה את המפתח השחור לחור הקטן שמתחת לידית ולסובב חצי סיבוב לכיוון הפתח. אחר כך למשוך את הדלת אליך בכוח ואז להוציא את המפתח בלי לשנות את הזווית שלו." הקשבתי לה חזק חזק. כל השרירים של המוח שלי התרכזו בחור השחור שמתחת לידית. ניסיתי להבין מה קורה שם בתוך המערה של המפתח. בלב גם ידעתי שזה בכלל לא קשור אליי, זה שהדלת לא נסגרת כמו שצריך. ידעתי שזה קשור לזחל שקוראים לו הקפיץ.
"יש בפנים את הקפיץ שצריך להתנגד אליו. אם הוא חוזר למקום שלו, אי אפשר לסגור את הדלת כמו שצריך כי הוא מפריע. אבל אם תדחף את המפתח הוא יזוז לפינה, ואז המפתח יכול להסתובב ולפתוח את הדלת," היא הסבירה לי שוב ושוב. לפעמים כשאימא הייתה נרדמת בסלון, הייתי מתקרב בשקט לדלת ולמנעול ועומד על קצות האצבעות עד שהעיניים שלי יכלו לראות מתוך החור הקטן את הזחל הקפיץ מתוח במנעול כמו קפיץ אמיתי שמפעיל את כל הכוח שיש לו בגוף כדי שלא אצליח לכווץ אותו. ידעתי גם שהזחל הקפיץ שומר על אימא שלי בזמן שאני לא בבית ובכלל לא צריך להתנגד אליו, כי הוא היחיד שנשאר איתה כל היום ורק אם הוא מתוח הוא יכול לראות את הבית מהחור של המנעול ולהשגיח מהדלת שאימא לא תיפול.
פעם אחת לאימא נמאס כבר להסביר לי משהו לאוזן אחת ואז לראות אותו אחרי דקה וחצי יוצא מהאוזן השנייה. אז היא קמה מהכיסא נדנדה הקטן שלה ליד החלון, לקחה את ההליכון האפור ובאה לסגור את הדלת בעצמה: "סון, תביא לי את המפתח ואני אראה לך אחת ולתמיד איך לעשות את זה." היא הושיטה לי את היד שלה כדי שאתן לה את המפתח. היד שלה רעדה ורעדה כמו היד של מלכה השכנה שיושבת כל היום בכניסה לבניין ומחכה להיות בת מאה.
לפני שהחורף התחיל היה חם בחוץ ואימא עדיין לא הייתה חלשה. אהבנו ללכת לפארק החורשות בכל שבת בבוקר וגם לגן הבוטני שנמצא בצד השני של הכביש. אימא הייתה מכינה תיק של פיקניק ושמה בתוכו שתי פיתות עם חביתה ומלפפון בלי קליפה, וקצת מלח מלמעלה. קצת מלח זה מה שעושה את האוכל לאפילו יותר טעים. בתוך התיק היא הייתה שמה גם בקבוק עם פטל קר מאוד בשבילי ובקבוק עם מים קצת קרים בשבילה, ותפוח ירוק חתוך לארבע חתיכות בקופסה מפלסטיק בצורת ריבוע. אהבנו מאוד ללכת לגן ולראות את הציפורים והפסלים של החיות. הכי אהבנו מהכול את האגם שנמצא בסוף השביל כי יש בו צפרדעים וגם ראשנים שלא יכולים לדבר עכשיו, אבל גם הם יהפכו בסוף לצפרדעים מקרקרות.
כשהקיץ עבר חזרתי לבית הספר והיה קר יותר בערב. יום אחד היד של אימא התחילה לרעוד פתאום. היינו באמצע לאכול ארוחת ערב והכף עם המרק נפלה על השולחן העגול. היא ניסתה לשכוח מזה כדי שזה יעבור: "אולי אני עייפה או שחטפתי שפעת," היא אמרה. אבל לא יכולנו לשכוח מזה כי זה קרה עוד פעם אחרי כמה ימים. בהתחלה היינו עושים הצגה כאילו שזה מצחיק אותנו, אימא הייתה מסתכלת על הידיים שלה ואומרת: "סון, אתה יכול בבקשה להביא לי כוס עם קפה לשולחן? אני חושבת ששוב יש לי בתוך הידיים כנפיים של גוזל חמוד שמנסה לעוף." חשבתי על הגוזל העייף שתקוע בתוך הגוף של אימא ולא מצליח לצאת לה מתוך הידיים אפילו שאולי הוא היה רוצה לחזור לפארק החורשות ומשם לעוף מעל לכביש, להגיע לגן הבוטני ולהירדם בתוך העלים של הפיקוס.
הלילה התחיל להגיע מוקדם ואימא אמרה לי שחושך מוקדם זה סימן שהחורף בא. כל יום הסתכלתי על החושך וחיפשתי את הסימן שהחורף בא, אבל עדיין היה חם בחוץ. אני אוהב שיורד גשם ואז אימא ואני הולכים להריח אותו בפארק. אני גם אוהב להשאיר בתוך הבוץ עקבות של נעליים ולקחת שבלולים מהכניסה לבניין ולשים אותם בבית בתוך קרטון עם דשא. יום אחד כשאימא ואני הלכנו לחפש לי מעיל חדש אימא הרגישה שהיא עייפה ברגליים. היא הלכה לאט לאט וכל רגע עצרה כדי לשחרר את השריר. "לא צריך השנה מעיל," אמרתי לה. רציתי שנחזור הביתה מהר לפני שיגיע הלילה. אבל היא אמרה שזאת ההזדמנות שלנו ושאנחנו חייבים להמשיך, אז חיפשנו וחיפשנו בכל החנויות הגדולות שבאזור תעשייה, עד שלא מצאנו כלום ואפילו המוכרים רצו כבר ללכת הביתה.
ערב אחד ראינו חדשות ואמרו שם שבלילה ירד גשם. השארתי את הווילון פתוח כדי לראות את הגשם הראשון. לעננים היה צבע לבן. כשאימא באה להגיד לי לילה טוב היא הניחה את היד שלה על הפנים וליטפה אותי כדי שהעיניים יירדמו ויראו רק חלומות טובים. הרגשתי את האצבעות שלה רועדות לי על המצח ועצמתי את העיניים חזק חזק לפני שהן יורידו מתוכן דמעות. "אימא, את הולכת למות?" שאלתי אותה בשקט אחרי שידעתי שהיא יצאה מהחדר.
כשקמתי בבוקר היה מאוחר כל כך שהמחוג הקטן כבר הגיע למספר תשע. אף פעם לא ישנתי עד תשע בימים שהם לא שבת. למה אימא לא העירה אותי לבית הספר? הלכתי לחדר של אימא. היא שכבה במיטה. העיניים שלה היו פתוחות אבל היא נראתה כאילו היא עדיין ישנה. התקרבתי אליה. "אימא?" היא הסתכלה עליי ואמרה, "סון. אתה ילד גדול ואני יכולה לספר לך שהגוף שלי חלש מאוד. קשה לי לקום מהכיסא וגם מהמיטה. אני לא אלך לעבודה עד שיהיה פתרון." היא הסתכלה עליי ואז החזיקה לי את היד חזק מאוד כדי שאני אקשיב לה טוב: "עוד מעט תגיע לכאן אישה חשובה כדי לדבר איתך סון. ואתה תהיה נחמד אליה, ותדאג להציע לה קפה ותגיד לה שאתה ילד גדול וחזק, ושאתה יכול להכין לעצמך סנדוויץ' עם גבינה צהובה ואפילו לחתוך מלפפון." הידיים של אימא רעדו אבל היא לא עזבה אותי. "אימא, את לא תמותי היום, נכון?" העזתי לשאול אותה אבל כל הדמעות ירדו ממני וירדו ממני עד שלא יכולתי להגיד כלום. אז שמתי את הפנים שלי ליד הראש שלה שיש עליו המון תלתלים שחורים וקופצים שיכולים לדגדג לי את הלחיים גם אם היא לא זזה בכלל.
אימא התקלחה והתלבשה בבגדים שהם לא פיג'מה לכבוד האישה ואני הלכתי להביא עוגיות מהמאפייה של ניסים.
האישה הגיעה קצת לפני שחזרתי. כשנכנסתי לבית היא קמה ואמרה, "אז אתה הילד הנהדר שיודע לסדר את הבית יפה ככה?" היא הייתה גבוהה ורזה כל כך, שחשבתי לעצמי שאם היא הייתה רועדת כל הגוף שלה היה מתפרק כמו מגדל של קוביות קטנות. "אתה ילד טוב ונבון," היא אמרה לי וחייכה אחרי שהכנתי לה את הקפה וסיפרתי לה מה אנחנו לומדים עכשיו בשיעור חשבון. אחר כך היא ואימא דיברו עליי בשקט: ""הוא לא יוכל להסתדר לבד, את מבינה את זה, נכון? זה יכול להיות עכשיו תהליך מאוד ארוך. את תצטרכי להתאים את הבית, להנגיש הכול. זאת קומה שנייה. הוא יודע איך להגיע לבד לבית הספר? הוא יכול לדאוג לקניות? הוא רק ילד, את צריכה להבין את זה."
"סון קוראים לו, סון" אימא אמרה לגבוהה.
בערב הכנתי לאימא ולי תה וטוסט אפילו שלא היינו חולים. בטלוויזיה היה חדשות. אנשים עמדו עם שלטים וצעקו. לא הצלחתי לקרוא את מה שהיה כתוב להם על השלטים. "למה הם צועקים?" שאלתי את אימא שלי: "כואב להם סון, הם צועקים כי הם כועסים שלא מקשיבים להם ואם לא מקשיבים ויש משהו מאוד חשוב לומר, אז צריך לדעת לצעוק."
עברו עוד ועוד ימים ואימא נשארה לבד בבית. אני הלכתי לבית הספר וסמכתי על הזחל הקפיץ שבמנעול שישגיח עליה, אפילו שהיא כעסה עליי שלמרות שכבר למדתי לעשות הכול בבית, אני לא מצליח לנעול כמו שצריך.
ביום ראשון אחד כשחזרתי מבית ספר הסלון היה מלא בארגזים. היו בו אנשים שאני לא מכיר והם הכניסו לארגזים את הבגדים ואת הכלים של המטבח ואת כל מה שהיה לנו בבית. נכנסתי הביתה. האישה הגבוהה המתפרקת עמדה ואמרה לאנשים איך להכניס את הכול לתוך הארגזים. "סון," היא באה ללטף לי את השער. ברחתי ממנה ורצתי לחדר של אימא. אימא שכבה במיטה כמו פסל. העיניים שלה היו רטובות. התקרבתי אליה עד לתלתלים. "בקרוב נצטרך לעזוב את הבית שלנו ולעבור לדירה אחרת, ליד בית הספר וליד דודה לילי," היא אמרה לי אפילו שלא שמעתי כלום ולא רציתי לדעת בכלל מה היא רוצה להגיד ולא היה לי אכפת מזה. "סון, תביא לי בבקשה כוס מים מהמקרר," אימא אמרה בשקט. הלכתי למטבח. שני אנשים סחבו את הארגזים והוציאו אותם לכניסה לבניין. אחר כך הם חזרו הביתה והרימו את הארון הלבן הארוך שמכניסים אליו את המגבות והסדינים הנקיים. הארון היה ריק. שתי הדלתות שלו התנדנדו כמו כנפיים בלי כוח. הסתכלתי עליהם חזק חזק והרגשתי שהעיניים שלי חזקות כל כך שאם אמשיך להסתכל על הארון הלבן הוא יצא מהידיים שלהם ויחזור למקום. הם ירדו במדרגות לאט לאט. המשכתי להסתכל אפילו שהעיניים שלי כאבו ואפילו שהכאב ירד מהעיניים אל תוך הגרון ומהגרון אל הבטן. כאב לי וכאב לי עד שהבטן כמעט התפוצצה. רציתי לצעוק על הגבוהה שתלך מכאן, ולצעוק על הזחל הקפיץ שלא שמר על הבית שלנו ועכשיו אנחנו נעבור לדירה אחרת והוא יישאר כאן לבד. אני כועס עליכם! רציתי לצעוק ולצעוק ולצעוק עד שהגוף של הגבוהה יתפרק מהקול שלי, ועד שהאנשים עם הארון ילכו מכאן ולא יחזרו לעולם ועד שהציפור הפחדנית שרועדת לאימא ביד תברח ממנה לצמרת של הפיקוס הכי רחוק בפארק. הרמתי את הידיים כאילו שאני מחזיק בתוכם שלט, עמדתי כמו שאנשים עושים כשכואב להם ופתחתי את הפה גדול גדול, אבל לא יצא ממנו שום דבר.
