טיח | מאיה גולדשטיין

​​​סדנת פרוזה: קומפוזיציה – מונולוג ודיאלוג

מנחה: אתגר קרת

​
בפעם הראשונה שנתקלה בו השעה הייתה שמונה בבוקר. היא החזיקה בידה כוס מנייר ממוחזר עם הלוגו של בית הקפה שעמד בקצה הרחוב, ובידה השנייה אחזה בצרור מפתחות, מוכנה כבר לפתוח את דלת הסטודיו שלה, ששכן בקומתו השלישית של בניין פינתי ברחוב אלנבי. היא לא ציפתה שיארוב לה שם במסדרון החשוך, בגדיו המוכתמים בסיד מתמזגים עם הקירות, שקט כמו עכברוש, מקלף שכבת טיח בשפכטל קטן, ולכן צרחה בבהלה וגרמה לו להפיל את השפכטל וכמעט להתעלף. אחר כך התנצלה ואילו הוא רק השפיל את עיניו ושתק.

הבניין שבו שכן הסטודיו היה שריד מרשים של ראשית ההתיישבות בתל אביב. זוהרו אומנם עומעם במשך השנים תחת שכבות פיח ושלטים מכוערים של חנויות אופנה בסיטונאות, אלא שלאחרונה החלו בו עבודות שימור מתוך כוונה להחזיר לו משהו מאותו פאר אבוד. היא תהתה לפעמים אם הפועלים יודעים מה היא עושה שם מעבר לדלת, ואם כן, האם הם מודים לה בינם לבין עצמם, אלא שמעבר להנהוני שלום בחדר המדרגות לא שוחחה איתם מעולם. כך היה גם בבוקר שבו נתקלה בצעיר וחשבה לעצמה שזה יוצא דופן שהוא כנראה ערבי כמו שאר הפועלים ועם זאת בהיר שיער ומרכיב משקפיים, אבל יותר מכך לא הקדישה לו מחשבה. קיומו בעולם כמו פסק מרגע שפתחה את המנעול וסגרה אחריה את הדלת.

כמה ימים לאחר מכן ראתה אותו שוב. היא הייתה בדרכה להפסקת צהריים שאותה בילתה לרוב בחברת עצמה, והוא עמד לבדו ושייף נמרצות את אחד הקירות. חדר המדרגות היה אפוף באבק מחניק, פניו היו לבנות כמו של רוח רפאים ועדשות משקפיו היו מעורפלות, כמעט אטומות. ״למה אתה עובד בלי מסכה?״ שאלה אותו בתוכחה. ״אה, זה... שכחתי אותה באוטו. תכף אני אלך לקחת,״ התנצל. כשחזרה מהפסקתה עבד איתו גבר נוסף, מבוגר יותר. ״תגיד לחבר שלך לשים מסכה. חבל על הריאות שלו.״ הצביעה על הפועל הצעיר. ״אני כל הזמן אומר לו. אבל הוא עקשן זה.״ אמר וחבט בעורפו של הצעיר.

בבוקר שאחרי, שמעה דפיקה חיוורת בדלת הסטודיו ומייד לאחר מכן ראתה את ראשו הבהיר מציץ פנימה ואת עיניו המפצירות מבעד לעדשות משקפיו, ״אפשר אולי להשתמש בשירותים?״ מירי ששמחה שיש לה ההזדמנות לפצות על אי הנעימות עם המסכה, חייכה והצביעה על הדלת שבקצה המסדרון.

בזמן שהיה בשירותים המשיכה לעבוד על החוברת ל״בצלם״, מעתיקה ממסמך וורד עדויות של פלסטינים שעונו על ידי צה״ל, ומדביקה אותן לתוך הדפים הנאים שעיצבה יום קודם לכן. כעבור זמן מה החלה לתהות מה לוקח לו שם כל כך הרבה זמן. לרגע אפילו חששה שהוא זומם לעשות לה משהו, אבל אז הדפה מעצמה את המחשבה, מתביישת בה כמו בכל הפעמים שחשדה לשווא בעוזרת הבית שלה שגנבה לה דברים, והחליפה אותה כמו שמחליפים בגד לא מחמיא בדאגה הומנית יותר, שאולי התעלף. בסופו של דבר הוא יצא, שטף את ידיו בזריזות ומיהר החוצה, ממלמל תודה חפוזה. כשהדלת נסגרה אחריו מירי לא יכלה להתאפק והלכה לבדוק מה מצב השירותים. כשפתחה את הדלת נרתעה מייד לאחור. ריח עז של צואה מילא את נחיריה. היא ריססה את התא הקטן במטהר האוויר ואז נסוגה לאחור, חיכתה מעט, רחרחה שוב וחזרה למקומה.

בשאר היום עבדה במרץ, דאגה למדבקות ושלטים לקראת המחאה. בשעה שלוש אחרי הצהריים התקשר אליה הנגר הקבוע שלה ואמר לה שהוא למטה אבל אין לו איפה לחנות. היא יצאה אליו במהירות והוא פרק מרכבו ארון קבורה קטן והשעין אותו על הקיר בסמוך לדלת הכניסה, בעוד המכוניות שמאחוריו צופרות לו בכעס. ״חכי פה. אני אעשה סיבוב ואבוא לעזור לך,״ אמר ונסע לדרכו. היא חיכתה לו עשר דקות וכשלא הגיע ניסתה להתקשר אליו, אבל הוא לא ענה. ״תמיד אותו סיפור!״ רטנה והתחילה לגרור בקושי את הארון לתוך הבניין, אלא שאז הבחינה לשמחתה בערבי הצעיר שעמד בראש גרם המדרגות. ״יש מצב שאתה עוזר לי להעלות את זה למשרד?״ שאלה, וכשראתה את התהייה בעיניו למראה ארון הקבורה, הסבירה, ״זה בשביל ההפגנה. יהיה כתוב על זה ׳דמוקרטיה׳, כדי להראות שהדמוקרטיה מתה ושכבר אין תקווה. אתה מבין?״ היא לא הייתה בטוחה שהבין, אבל הוא בכל זאת ניגש, העמיס את הארון על כתפיו והחל לסחוב אותו במעלה המדרגות. ״רגע, תן לי לעזור לך!״ קראה אחריו. ״לא צריך, גברת,״ סינן, ״יותר קל לבד.״ קצת לפני סוף הקומה השנייה היה נדמה לה שהארון מחליק לו, ומתוך אינסטינקט הרימה את ידה כדי לעזור, אלא שהתנועה הפתאומית בלבלה את הפועל, הוא איבד את שיווי משקלו והארון נשמט מאחיזתו. צעקתו המופתעת פילחה את חלל האוויר, היא הצליחה איכשהו לחמוק הצידה ולראות את הארון נופל במורד המדרגות בחבטות קצובות ומתרסק אל הקיר שזה עתה טויח. דממה השתררה. שניהם עמדו כמה רגעים בהלם והביטו במה שהיה לפני רגע ארון קבורה מרשים והפך לערמת קרשים עלובה. עדיין מתנשף מהמאמץ הוא הלם בקיר באגרופו וצעק, ״ינעל דינכּ! מה יש לך, את משוגעת? ביקשתי לא לעזור!״ מירי נרתעה לאחור בבהלה. גם הוא היה מבוהל. ״תסלחי לי,״ אמר כעבור זמן מה כשהתעשת, ״אפשר לתקן את זה.״ ״לא. זה בסדר,״ ענתה לו, ״אני כבר אטפל בזה לבד.״ ״בבקשה,״ הפציר, ״תני לי. זה יהיה כמו חדש.״

כשסיים להכניס למשרד את אחרון הקרשים ואת ארגז הכלים, מירי שמה לב לקרע גדול בחולצתו, אשר מבעדו בצבץ גוף חיוור ושרירי, שרוט מעט. ״זה שום דבר,״ אמר כשראה שהיא מביטה בו. היא מיהרה אל שקית שעמדה בפינת החדר והוציאה ממנה חולצת טי לבנה. ״קח, נראה לי שזה בדיוק במידה שלך.״ הוא הלך לחדר השירותים וכעבור זמן קצר חזר כשפניו נקיות מאבק, לבוש בחולצה שנתנה לו, שהכיתוב ״שלום עכשיו״ התנוסס בגדול על חזיתה. היא הכינה לו קפה והם דיברו קצת. הוא אמר לה שקוראים לו איברהים והיא ספרה לו שגם לסבא שלה זכרונו לברכה קראו ככה, כלומר אברהם. הוא שאל אותה אם יש לה ילדים והיא אמרה לו שפעם רצתה אבל זה לא הצליח ועכשיו כבר מאוחר מדי. הוא סיפר לה שההורים שלו לוחצים עליו שיתחתן, אבל הוא עוד לא מרגיש שזה הזמן הנכון, והיא אמרה לו שהוא צודק. עדיין צעיר, כל החיים עוד לפניו.

שעה לאחר מכן, כשכמעט סיים לעבוד על תיקון הארון, נשמעה דפיקה בדלת. מירי העיפה מבט בטלפון ואמרה בתוכחה, ״זה בטח הנגר. יפה שהוא נזכר להגיע.״ כשפתחה את הדלת הבינה שעשתה טעות ורצתה לסגור מייד, אבל הגבר שעמד שם, כובע מצחייה שחור עם סמל מגן דוד לראשו, כבר הציב את רגלו בין הדלת למשקוף. אחריו, כמו צל, הציץ גבר נוסף, שעל הכובע שלו היה רקום אגרוף צהוב. שני הגברים היו גדולים וחסונים, מקושטים בשלל קעקועים, לבושים בבגדים כהים ועטויים בשרשראות זהב. אחד מהם שאל, ״את מירי?״ ״כן,״ ענתה, ״אפשר לעזור?״ כובע מגן דוד גיחך וחזר אחר דבריה בלעג, ״אפשר לעזור? אפשר לא לבגוד במדינת ישראל!״ ״סליחה?״ שאלה, מנסה להרוויח זמן, מביטה בדאגה אל הצעיר שעדיין היה רכון על ברכיו לצד הארון, קפוא כמו חיית בר מול פנסי רכב דוהר. השניים החלו מתהלכים בסטודיו, מביטים סביב בביטחון של בעלי בית. ״תצאו מייד או שאזמין לכאן משטרה.״ ניסתה לשוות לקולה הרועד נימה של תקיפות. כובע אגרוף התקרב לצג המחשב, עיניו סרקו את המסמך שמירי עבדה עליו ובתגובה התכווצו בזעם. ״טפו!״ ירק על המסך גוש של ליחה שהחליקה מטה באיטיות, משאירה אחריה שובל עכור. ״אז זה נכון מה ששמענו... אתם אין לכם בושה. מציגים את הערבים המלוכלכים כמו קדושים מעונים.״ כובע מגן דוד התקרב לאיברהים. ״ומה אתה בונה פה אדון שלום עכשיו? ארון קבורה לביבי? תמשיך לחלום, יא אפס.״ כובע אגרוף התחיל להרים ניירות מהשולחן ולהעיף אותם על הרצפה, בעוד מירי מביטה בו בחוסר אונים. לבסוף התעשתה והוציאה את המכשיר הנייד שלה מכיסה, אלא שמגן דוד קלט אותה והתקרב אליה. ״מה נראה לך שאת עושה?״ שאל והניף את ידו לעברה כעומד לסטור לה. איברהים, כמו ניעור מחלום, התרומם ממקומו וצרח, ״עופו מכאן!״ תוך שהוא מנופף בפטיש כמי שעומד לפצח איזו גולגולת. השניים היו מופתעים מהתגובה הבלתי צפויה של פעיל השמאל החיוור. הם החליפו ביניהם מבט מהיר, כובע מגן דוד אמר, ״יאללה, בוא נתחפף מכאן. נראה לי פסיכי זה,״ והם יצאו וטרקו אחריהם את הדלת בעוצמה שהרעידה את כל הבניין.

דממה השתררה בחדר. מירי קרסה על אחד מהכיסאות, היא התנשמה בכבדות וכל גופה רעד. איברהים התקרב אליה והביט בה בדאגה. ״אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך,״ ייבבה, והוא ניסה לחייך, ״וואלכּ שני ליצנים אלה. את לא צריכה לפחד מהם.״ מירי הנהנה בהסכמה, למרות ששניהם ידעו היטב שהחלק השני של המשפט לא מדויק. הם שתקו עוד כמה רגעים ואז הוא גיחך פתאום והוסיף, ״העיקר שהצלחתי לתקן לך את הדמוקרטיה.״ היא הביטה עליו מופתעת, כאילו לא תיארה לעצמה שמישהו כמוהו מסוגל להיות אירוני. ובכלל, חשבה, מזמן אף אחד לא הפתיע אותה ככה ובטח לא נהג בכזאת ג׳נטלמניות כלפיה. היא עצמה את עיניה ורכנה לעברו. הוא עמד בסמוך אליה, קרוב עד כדי כך שיכלה להריח אותו, להניח את ראשה בחיקו, להרגיש באצבעותיה את חום גופו השרירי, המיוזע מעט, את ליבו הפועם – ״הלו, הלו, מה את עושה?״ קרא בבהלה ונרתע לאחור, מביט סביב כאילו מחפש עדים למה שזה עתה אירע. ״לא יודעת... חשבתי שאולי –״ מירי מלמלה. ״מה אולי? זה לא בסדר!״ הוא אסף בזריזות את חפציו, לרגע עוד השתהה מול המראה בכניסה, בחן את הכיתוב על החולצה שקיבל, ולבסוף פלט שלום רפה והלך לדרכו.