סדנת מה זה לעזאזל מים
מנחה: ענת זכריה
2021
שוב אין אף מילה על הספר שלי.
אני קונה עיתון "הארץ" בסביבות שמונה בבוקר בכל יום שישי ומיד בודקת את הביקורות במוסף הספרים. אני חושבת לבדוק בעיתונים אחרים, אפילו ב"מקור ראשון", אבל גם שם אני לא מוצאת כלום. אולי הם מסוכסכים עם המו"ל שלי. הכול פוליטיקה.
או אולי זה בגלל שאין ספר. אני לא מצליחה להרכיב ספר מקרעי דפים ופתקאות שאני אוגרת כבר עשרים שנה. הספר שלי הוא כמו תינוק שנשאתי בקרבי עשרים שנה אבל נולד מת. אפילו לא נתתי לו שם.
2018
אני קמה בחמש וחצי כדי שיהיה לי זמן לכתוב לפני שכל הבית מתעורר. אז באה הבהייה הזו בדף הריק בזמן שכוס הקפה מתקררת על השולחן ובחוץ השמיים מתבהרים. בינתיים כותבת אנה הרמן: "עַכְשָׁו אֲנִי חוֹזֶרֶת וְנִתְקַעַת כְמוֹ בַּפְּתִיחָה שֶׁל עֶשֶׂר בַּלֵּדָה". אני קמה כדי לכתוב, אבל כבר כתבו את זה.
1996
בני הבכור נולד אחרי יממה של צירים. אחריו, בשנים הבאות, יבואו עוד ארבעה: שתי בנות ושני בנים. לא מזמן בני הרביעי שחזר מהצבא שאל אותי בסעודה המשפחתית, בצחוק, כמה אני כותבת על זה שאני שונאת ילדים. וחשבתי על יונה וולך: "אֲבָל הַיְלָדִים רוֹצִים וְהֵם יְלָדִים וַאֲנִי יוֹנָתָן". אולי אני צריכה לצאת החוצה, לנשום קצת אוויר, עניתי בקול.
1993
אני כותבת קצת, בעברית. זה לא יוצא הכי טוב אבל אני קונה מחברת מיוחדת בשביל השירים שלי, כמו שהייתה לי בילדות.
1990-1992
אלם בבית ספר, במסיבה, בים, אלם בכל מקום.
1989
השיר האהוב עליי הוא הרקוויאם של צבטייבה, אבל כששואלים אותי אני משקרת ואומרת שזה השיר של ויקטור צוי, "כוכב ושמו שמש". משהו בי נקרע בין להיות קטנה ושמישהו כבר יאהב אותי, לבין להיות גדולה שיכולה לעשות הכול לבד. האופציה השנייה מתקבלת על ידי ההורים שלי בהתלהבות ובהקלה כל-כך גדולה שהבחירה כמעט הופכת להיות הכרח. אני – הפגיעה, זו שאוהבת רכות – שוכבת מעתה נשכחת מתחת למיטה בתוך הספר של צבטייבה. מעלה אבק. אני עוד לא יודעת אף מילה בעברית, אבל אם הייתי יודעת, אולי הייתי קוראת את דליה רביקוביץ', " מָה יֵשׁ לוֹמַר, הַכֹּל צְמֵאִים לְאַהֲבָה וְזֶה עִנְיָן מַשְׁפִּיל" ואולי הייתי מבינה.
1985
כתבתי שיר שהדוברת בו היא דולפינה מאבן, שרק רוצה לשחות עם אחיה הדולפינים אבל פוחדת ממים. באותה השנה במדינה רחוקה מאוד מתפרסם שיר של יונה וולך: " צִפּוֹר אַחַת שָׁרָה אֲבָל לֹא אֶת הַשִּׁיר שֶׁלָּהּ. צִפּוֹר אַחֶרֶת שָׂרָה מִגְּרוֹנָהּ".
1974
נולדתי בבוקר של חודש ספטמבר. באותם הימים היה אסור לגברים להיכנס למחלקת יולדות ואימא שלי הייתה כותבת לאבי מכתבים ארוכים אודותיי: איך אני נראית, מה אני עושה ולמי אני דומה. ריח הנייר ורשרוש העיפרון הם הדברים הראשונים שהרחתי ושמעתי, האותיות שמופיעות משום מקום על הדף הריק הן המראות הראשונים שהוטבעו על רשתית עיניי. היום, אחרי 47 שנה, אמי שוכבת בבית החולים ואני יושבת לצדה, לא מסוגלת לכתוב מילה. גם לא לקרוא. רוח-מוות שלא משאיר מקום למילים.
1970
ארבע שנים לפני שנולדתי טוני מוריסון כתבה את "העין הכי כחולה". היו כאלה שכתבו דיכוי ואונס והיו כאלה שכתבו אהבה. אף אחד לא כתב כמוה. אף אחד גם לא כותב כמוני. אהבה, דיכוי ואונס נוזלים לתוכי ומתוכי כמו דבש שחור. הדבורה שנקלעת לתוך הזרם נשארת בו לתמיד.
1929
וירג'יניה וולף כותבת את "חדר משלך". מה שפעם היא קראה לו "חדר", היום קוראים לו "זמן", הזמן הוא הדבר הנחשק ביותר, מי ששותה לי את הזמן, מסתכן בנפשו. אני קבצנית של זמן – מונה בהסתר שניות ודקות, אך תמיד מישהו בא ומכה על ידי המושטת, וכל המטבעות מתפזרים.
1928
"אורלנדו" יוצא לאור, אורלנדו המופז, המדהים כמו אהובתה של וולף. אורלנדו הרב-קולי, הרב-מיני, החולש על מאות שנים, הכובש את כל העולמות – ממשיך במסעו עד תום. עודפות כמו שלו היא תכונה נחשקת אבל גם מביכה. אף אחד לא מעריך את מי שהוא יותר מדי, כמו עוגת שוקולד מתוקה ודביקה.
אך מהי אהבה אם לא הערצת הנשגב,
מה שווה לחיות אם אי אפשר לחיות כמה וכמה חיים בבת אחת,
ומה שווה לישון אם לא קמים מישהו אחר.
1909
סלמה לגרלוף - האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות. גם היא הייתה לסבית. אפילו אז היה אפשר להיות לסבית - אם את שוודית. תחשבי על הילדים שלך, יקירה, את עושה להם נזק בלתי הפיך. לסלמה לגרלוף לא היו ילדים - מלבד נילס.
1836
נדז'דה דורובה, הסופרת הרוסיה הראשונה, בת דורו של פושקין, מוציאה לאור את "הרשימות של עלמה-קצינה". אחרי שנישאה בכפייה וילדה בן, עזבה את בעלה והשאירה לו את בנם, לטובת קריירה צבאית וספרותית. תחשבו על הרגע הזה, כשבני הבכור בן שנה ואני כבר בהריון עם בתי השניה, מרדימה אותו מוקדם וצונחת לישון לצדו, על מיטתו הקטנה,
בלי חלום אחד לרפואה.
