סדנת פרוזה: פרוזה למתחילים
מנחה: אתגר קרת
בדרך חזרה מהפארק אנחנו שותקים. נעמה כועסת ואנחנו לא מחליפים מילה. היא אמרה שאני מתנהג כמו ילד טיפש שלא מבין כלום ולא הוסיפה דבר. אני שותק ופשוט הולך איתה, כמה צעדים מאחוריה. זה היה מיותר. סתם אמירה טיפשית ומיותרת שלא תורמת לכלום. עכשיו אין דבר לעשות. רק ללכת מאחוריה בשתיקה. עד לאותו רגע היא הייתה ממש בסדר, כלומר הייתה כרגיל. כלומר כמו תמיד, קצת שקטה, קצת מסוגרת, אבל בסך הכול בסדר. כשהיא רוצה, היא יודעת להיות יותר נגישה עם יותר חיוכים ופחות חרדות. היא אומרת שאצלה תמיד יש חרדה אבל כשהיא רוצה היא יודעת להסתיר ולכסות. כנראה היום לא היה לה מצב רוח. בדרך כלל בשבת אין לה מצב רוח. בסופי שבוע היא קמה מאוחר ואז היא מסתובבת בבית מלאת חרטה על כך שהיום עוד רגע נגמר. לא נורא, אני אומר לה. כנראה שהיית צריכה את זה. כנראה שהיית צריכה את השינה הזו. היא לא מסכימה, היא מאשימה אותי שלא הערתי אותה ואז אומרת איזה דיכאון ושמחר היא חוזרת למשרד. בהחלט דיכאון, אני מסכם. כדי לנצל את היום, היא אומרת שאין לה מספיק שמש בבית ושכדאי לצאת. אנחנו יוצאים. אוספים כמה דברים בקופסאות, אורזים שמיכה בשקית בד ויוצאים. הולכים לאט ורק תוך כדי ההליכה אנחנו מבינים לאן אנחנו פוסעים. לפעמים אנחנו צועדים לים. לעיתים מחליטים לשבת על ספסל באיזו שדרה וברוב הפעמים מגיעים אל הפארק. פורשים את השמיכה ושוקעים מתחת לאיזה עץ לכמה שעות. אנחנו הולכים ברחובות תל אביב ומסתכלים על בניינים. כשאנחנו חולפים על פני בניין או דירה מסוימת שהיא אוהבת היא מצביעה לשם. אני אוהבת את הבניין הזה, היא אומרת. היא מצביעה באופן קבוע על דירה אחת עם חלונות גדולים ומסגרות שחורות ומרפסת ארוכה ולבנה עם עציצים ירוקים ורבים שנשפכים מטה. זה יפה ולעולם לא נוכל להרשות לעצמנו לגור כאן, היא אומרת. זה כנראה נכון, אני חושב. לפעמים אנחנו חושבים מה נעשה אם נזכה בלוטו. נעמה אומרת שנקנה דירה בעיר. אני דווקא חושב על שטח באיזה יישוב בגליל. על איזה סכומים אנחנו מדברים? היא שואלת אותי. אין לי מושג, אני עונה. זה לא משנה יותר מדי. אנחנו נמשיך לדמיין ובכל מקרה אין לנו מנוי לפיס. אנחנו צועדים ברחובות תל אביב. נעמה אומרת שעדיף ללכת ברחובות קטנים. אנחנו צועדים בסמטאות. בדרך אנחנו מדברים מעט. בדרך אל הפארק התקשרתי אל איתמר ויעל, הם אמרו שיצטרפו אלינו והתחלנו לפנות תוך כדי הליכה ברחובות אל הפארק.
הם הגיעו בזמן שנעמה הייתה שכובה על השמיכה וקראה ספר. הם אמרו שלום מהר והתיישבו. יעל דיברה הרבה וסיפרה על העבודה ועל הלהקה ועל העיצוב החדש ועל הטיסה שהתבטלה ונעמה הקשיבה והנהנה ומדי פעם שאלה איזו שאלה מנחה שגרמה ליעל לדבר עוד ולהגיד שזו שאלה מצוינת. איתמר לא אמר יותר מדי. הוא היה עייף וסיפר שהוא קרוע מהמשמרות בבית חולים. יעל אמרה בשבילו שזה לא נורא ובכלל הגיע הזמן שגם הוא יכניס קצת כסף. אחר כך היא סיפרה על חברה שלה ששובצה באותו בית חולים עם איתמר. היא התחילה להגיד משהו ואז אמרה שהיא חושבת שלא כדאי לספר. אבל אז היא אמרה, טוב נו. אני אספר. מה יש. אני אספר. היא אמרה שהחברה שלה שקוראים לה מאיה או משהו בסגנון נמצאת בזוגיות פתוחה עם בן הזוג שלה שגם הוא רופא באיזה בית החולים ויש לה משהו כמו עוד שניים או שלושה בני זוג אחרים. איתמר אמר שזה נשמע מסובך. אני הוספתי שנשמע שזה דורש יותר מדי השקעה ולמי בכלל יש זמן לנהל כמה מערכות יחסים. נעמה הסתכלה על יעל טוב, היה נראה שהיא לא לגמרי מבינה או מבינה יותר מדי טוב. היא שאלה את יעל איך הם מסתדרים ויעל אמרה משהו על זה שבסך הכול הם מאוד מרוצים והוסיפה שבתור זוג הם מאוד קינאו זה לזו ועכשיו הם הצליחו להזיז את הקנאה ופשוט להיות פתוחים ובטוחים לגבי הקשר. נעמה חשבה ואז אמרה שלה זה נשמע הרבה דברים אחרים אבל קשר בטוח זה בטח לא. נעמה המשיכה ואמרה שהיא לא יכולה לדמיין מצב כזה בזוגיות שלנו. אתה היית רוצה בזה? היא שאלה אותי ואני נענעתי בראשי לשלילה ואמרתי משהו על הלכלוך שזה בטח מוסיף לקשר ושאולי בשלב הראשון יש תחושה של ביטחון אבל כמעט בבת אחת חודר הרבה חוסר ביטחון וקנאה ועוד כל מיני דברים שבסוף הורסים את הקשר. נעמה הסכימה ויעל אמרה שדווקא היא חושבת שזה יכול להיות רעיון טוב ושהיא מרגישה שזו צורה הרבה יותר בריאה לנהל קשרים אינטימיים. אתם מבינים, היא הוסיפה, ככה לא אמור להיות החשש או הקנאה או כל מיני דברים אחרים. פשוט אין. נעמה אמרה שאין בדבר הזה שום דבר פשוט. אם כבר הרבה דברים מסובכים ובכלל איך הם מוצאים עוד בני זוג, אותך היה לי קשה למצוא, אז אחרים? אני אמורה לעבוד בזה? לשבת על האפליקציה ולחפש בנים שנראים טוב. מרגיש לי טיפשי ומיותר, נעמה אמרה ואז הסתכלה על יעל וביקשה ממנה לדמיין מצב שאיתמר יושב בערב מול איזו אפליקציה ומחפש בנות לצאת איתן. יעל מצצה את השפה העליונה ואמרה שהיא חושבת שלה לא תהיה בעיה עם המצב הזה. פשוט צריך לשחרר משהו. נעמה הסתכלה על יעל ואז הביטה עליי במבט חמור ושאלה מה אני חושב ואני עניתי כמעט באותן המילים שכל הרעיון מרגיש כמו ללכלכך את הקשר שלנו ואני לא מדמיין מצב שבו נעשה את זה. אם נעשה את זה, אמרתי, אני לא יכול לחשוב על מישהי מסוימת שהייתי רוצה לנהל איתה זוגיות נוספת. הייתה שתיקה קצרה אבל אז הוספתי, אולי רות, בטח הייתי חוזר לרות, מעבר לזה לא יכול לחשוב על אף אחת אחרת. נעמה הסתכלה בי במבט נוקב. רות? באמת? רות? שתקתי. גם נעמה שתקה. זה היה טיפשי. כמה דקות מאוחר יותר נעמה אמרה שהיא רוצה ללכת ועכשיו אנחנו הולכים ברחובות תל אביב בשתיקה. היא מקדימה ואני כמה צעדים אחריה.
אני הולך אחרי נעמה וחושב על רות. כבר לא נשארו לי ממנה זיכרונות יותר מדי, ובכלל היא גרה בצפון עם עידן הקירח שהוא בחור טוב בסך הכול אבל במקביל יש בו משהו כל כך אינטנסיבי ומעצבן. כשהיינו בצבא, רות אמרה לי שכנראה נתחתן, אבל אז היא מצאה את עידן שכבר היה סטודנט וכשישבנו ברכב במוצאי שבת לפני שחזרתי לצבא היא אמרה שהיינו אמורים להיפגש בהודו או משהו בסגנון ואז אולי היה לנו סיכוי. כשהייתי בהודו חשבתי על רות שאולי תופיע באחד השבילים או המסדרונות אבל היא הייתה בארץ ושלחה לי הודעה שהיא מקווה שאני בטוב ונהנה. מאז ראיתי אותה מעט. בפעם האחרונה נפגשנו לפיקניק ביום שבת באחד היערות שבדרך לירושלים. נעמה הייתה במצב רוח טוב. ישבנו במעגל ונעמה דיברה וסיפרה על ספר שהיא קוראת ועל כתבה שראתה בטלוויזיה וכולם הקשיבו והרגשתי שרות הסתכלה. אחר כך ראיתי שהן דיברו בפינה של אחת המחצלות. בדרך חזרה נעמה לא הסכימה להגיד לי על מה הן דיברו. היא אמרה שזה אישי. לא הבנתי מה יכול להיות אישי בשיחה קצרה בין שני אנשים שרק הכירו. עכשיו נעמה הולכת לפניי בצעדים גדולים וכעוסים.
על הספסל שבפינת סוקולוב ז'בוטינסקי מישהו משאיר ספרים. זה קורה כמעט כל שבוע. נעמה ואני עוברים שם בדרך חזרה מהפארק או בימים שאני חוזר מהעבודה ומתחשק לי לעשות עיקוף. תמיד אנחנו עוצרים לדפדף בספרים הנטושים. בדרך כלל את המציאוֹת מישהו מוצא ולוקח קודם, מדי פעם אנחנו מוצאים ספר שכדאי לשמור אבל רוב הזמן לא. יש שם כבר יותר משנה כמה ספרים ברוסית וגרמנית שנדחקו מתחת לספסל, הם כבר רקובים ומעלים עובש. מעבר לזה בערמה אחרת נמצאים כמה ספרי נוער ומתח עם שמות מוגזמים או ספרי עם עובד ישנים שנושאים שמות סופרים עלומים. אנחנו עוברים שם, נעמה לא עוצרת ואני קורא לה מאחור שתעצור. נעמה ממתינה ליד חומה ואני מסתכל על הספרים. אין משהו מעניין. אותם הספרים משבוע שעבר. ספרים ברוסית וגרמנית. ספרי עם עובד. שום דבר מעניין. בחלק התחתון של הערמה אני מוצא ספר שנושא את הכותרת "עצות טובות לחיים טובים". נעמה מסתכלת עליי. אני יודע מה היא תגיד. היא לא אומרת. היא תגיד שזה ספר של שנות התשעים שהיו קונים לאנשים שלא יודעים מה לקנות להם. אני יודע, אני אומר לה ומסתכל עליה ומחליט לשמור את הספר. היא ממשיכה ללכת ואני אומר מאחוריה שכשאבא שלי חגג יום הולדת ארבעים הוא קיבל לפחות שלושה עותקים של הספר. נעמה ממשיכה ללכת לפניי. אני מדפדף בספר. עצה אחת אומרת לתת מחמאות לשלושה אנשים ביום, מדי יום. אני מסתכל על נעמה שהולכת לפניי, צועק לה שהיא לבושה יפה ושהשיער שלה נראה טוב. עצה אחרת מודיעה שכדאי ללמוד לבשל צ'ולנט מעולה. אצלנו קוראים לזה חמין ואני מעדיף שאימא שלי תכין. בדף אחר מופיעה עצה שמומלץ ללמוד לנגן על איזשהו כלי מוזיקלי. בצבא אחד החיילים לימד אותי לפרוט שיר של מאיר אריאל, אני לא בטוח שזה נחשב. אנחנו מתקרבים אל הדירה ויש עוד כל מיני עצות כמו להסתכל לאנשים בעיניים או לצפות בזריחה לפחות אחת לשנה וכמובן לשיר במקלחת. נעמה עדיין הולכת לפניי ואני מקריא לה מתוך הספר, בכל דף עצה אחרת. לתרום דם פעם בשנה. לא לאפשר לכלב שלנו לנבוח בלי סוף ולהפריע לשכנים. נעמה ממשיכה ללכת מקדימה. צריך לקנות ספרים טובים גם אם לא תקראי אותם. נעמה עוצרת לפני מעבר חצייה ואני מגיע אליה ועומד לצידה וממשיך לדפדף בספר ולהקריא עצות. תרכוש חברים חדשים אבל לא על חשבון הוותיקים. אם יש לך סיבה לשלוח מכתב תודה עשי זאת בהקדם, אני אומר לנעמה והיא מסכלת עליי ועל הרמזור ואז מחייכת. אני מדפדף עוד כמה דפים וחוזר לדף שכבר קראתי אבל החלטתי לשמור לרגע הנכון. תדעי לסלוח גם לעצמך, גם לאחרים, אני אומר לנעמה והיא ממשיכה להמתין לרמזור שיתחלף לירוק. כשנגיע הביתה זה ייקח קצת זמן, אבל בסוף נדבר ואני אסביר שלא התכוונתי ושזו הייתה טעות ונתחבק ואחר כך היא תגיד שהיא רעבה ותחפש מתכון למרק שומר שפעם הכינה. אפשר גם סלט, היא תגיד ולא יהיה לה כוח לבשל והיא לא תזכור וזה בכלל עוד לא קרה. עכשיו היא צועדת במעבר החצייה ואני אחריה.
