סדנת פרוזה: כלי המלאכה של הכותבים
מנחה: עינת יקיר
האוטובוס מתקרב אל התחנה על שדרות מוריה. מישהו עומד בחוץ מתחת למטרייה שרועדת מהרוח וצועק את מספרי האוטובוסים המתקרבים. קו 136, את שומעת ואוספת את עצמך להימלט מאותה קבוצת אנשים צפופה מתחת לגגון הפלסטיק. זה מיותר. רבים מתארגנים לעלות על האוטובוס בדיוק כמוך וגם הבחור עם המטרייה מתכוון לעלות. האוטובוס עוצר. את יוצאת מהתחנה ונשטפת לרגע בטיפות כבדות. את נכנסת אל האוטובוס ומישהו צועק מאחורה לא לעצור, לא לעצור. את נשאבת אל תוך האוטובוס. אין מקומות ישיבה. את לא מצפה שמישהו יקום בשבילך. עוד לא רואים. בטח עוד כמה תחנות מישהו יקום.
קו 136 מתחיל לנסוע בדרך למטה. כאן על ההר קר והאוויר דחוס. את מכירה את זה. למטה יהיה נעים יותר. כמה טמפרטורות יותר. האוטובוס נוסע לאט. הכבישים שטופים במים. ככה זה בעיר הזו בחורף, הכבישים הופכים לנחלים. את מציצה בשעון שבטלפון. ערן עוד לא חייג ולא שלח הודעה. השעה 10:36. את מעריכה שבעוד עשרים דקות, אולי חצי שעה, את כבר תהיי למטה. זה ישאיר לך בערך רבע שעה להגיע אל המחלקה. את כבר מכירה את הדרך. אם לא יהיו בעיות מיוחדות, תוך שעה או שעה וחצי תהיי על אוטובוס חזרה בדרך למעלה.
בחוץ הרחובות ריקים. מדי פעם אפשר להבחין במישהו ממהר בין הטיפות לאיזה פתח בניין או אל רכב חונה. האוטובוס שקט ואפשר לשמוע כל טיפת גשם שניתכת בגג האוטובוס. את עומדת ומחזיקה ברצועה שמשתלשלת מאחד העמודים העליונים של האוטובוס. תמיד היית קצת יותר גבוהה מרוב האנשים. קל לך להחזיק במוטות העליונים. קול מתכתי נשי מכריז על התחנה הקרבה וכמה חיילים מתארגנים ליציאה ומתרוממים אל הדלת האחורית. את מתיישבת מהר ליד החלון ויכולה לראות גם את השמשה הקדמית. כשהדלתות נפתחות נכנס משב רוח קר ורטוב אל חלל האוטובוס. החלונות מתמלאים אדים וברמזורים הנהג קם מהמושב ומנקה את השמשות בעזרת נייר טואלט. את מנגבת גם כן את החלון שלך בכף היד ומסתכלת החוצה. את מעבירה מבט לטלפון. ערן עוד לא התקשר.
כשהאוטובוס פונה אל שדרות הציונות את מרימה את הראש לכיוון השמשה הקדמית. את מכירה טוב את הנקודה הזו. פתאום רואים את המפרץ. עכשיו העננים גבוהים ולמרות שיורד גשם אפשר לראות למרחק. את רואה את המפרץ ואת המפעלים ואת ההרים שמעל והכול נקי. כבר הרבה זמן שלא ירדת למטה. את מרגישה את הידיים שלך מלטפות את הבטן. את נרעדת ומייד מזיזה אותן וטומנת אותן עמוק בתוך הכיסים. מישהו עומד ממש מעלייך. בסיבובים הוא דוחק אותך עם המותניים שלו אל החלון אבל את לא אומרת כלום.
קצת אחרי הגנים יש פקק של כלי רכב על הכביש. מהחלון נראה כאילו האוטובוס שט לו במורד איזה נהר. אנשים מכל המושבים מביטים קדימה לאתר איזו דרך צדדית. אין מוצא. האוטובוס מתקדם לאט עד הצומת הקרוב, שבו עומדת ניידת משטרה וחוסמת את המשך הדרך. שוטרת ספוגה במים עומדת בגשם הכבד ומכוונת את התנועה לדרך צדדית. את מכירה את הדרך הזו. פעם, עד שהוא נפטר היית מלווה אותו בה כמעט בכל בוקר. את מרגישה את הגוף שלך נדרך. כמה זמן לא היית כאן? את מותחת עוד את הצוואר כדי לראות הכול. לא לפספס דבר.
האוטובוס כמעט שאינו זז ורק יריעות של מים ובוץ חולפות בין כלי הרכב הדוממים. בכניסה לרחוב שלך האוטובוס נעצר ועומד ומהחלון הצידי את רואה הכול. הבתים נותרו עומדים. בתי אבן עתיקים ומוזנחים של שכונת הדר. הסנדלר שקיבל דוכן מהעירייה נותר במקומו. בין השרוכים שתלויים בכניסה לדוכן את רואה אותו יושב באותה הנקודה ומכוון תנור חימום קטן. הוא הזדקן מאוד ועכשיו הוא מביט בשיעמום בגשם שיורד על גגון הבד שמעל הדוכן. הוא הגיע לכאן קצת אחריכם. אימא שלך אמרה שהוא גדל עם סבא שלך באותה עיירה. שם. רחוק. לפני שעליתם על המטוס ולפני שהגעתם לכאן אל הרחוב עם הפלאפל וסלון יופי ננסי והזגג מזגגות הצפון שמכר פעם לאימא שלך חלון שהיה סדוק קצת בקצה בחצי מחיר וטיטו עיצוב שיער שלספר לא קראו טיטו ועכשיו את רואה שיש שם שלט להשכרה. משדה התעופה לקחו אתכם באוטובוס ישר לכאן כי אחותה של אימא שלך אמרה להגיע לכאן. מאז אימא שלך נפטרה וגם עמנואל, ואחותה של אימך עברה לכרמיאל כי שם נתנו לה דירה חדשה מקבלן. כשהגעתם, בעלה של אחותה של אימא שלך, זה שלא ראיתם מעולם קודם לכן, הגיע לאסוף אתכם מהתחנה המרכזית הישנה. האוטובוס לקח אתכם עד לכאן ואת רק חשבת כמה יפה הים וכמה שאת עייפה. עמנואל לא הפסיק לצרוח במשך כל הטיסה וכשנחַתם הוא היה מותש מדי כדי ללכת או לסמן משהו. אימא שלך הייתה אובדת עצות ורק דיברה ברוסית אל הדייל המבוהל. הוא לא הבין. עמנואל בכה בלי הפסקה וכיסה את הפנים שלו בשמיכה סגולה. את החזקת לו את היד חזק ואז לחצת בשתי הידיים שאולי יכאב לו ואולי הוא יפסיק לבכות. נשארתם אחרונים במטוס כי עמנואל סירב לקום וכשהוא קם הוא סירב להסיר את השמיכה מפניו. חיבקת אותו ומשכת אותו לקום וללכת. כל הדרך בנמל התעופה הובלת אותו מכוסה. האור כאן היה ישיר מדי. עמנואל היה מבוהל וידעת שהוא מתנחם בחום הגוף שלך. כשהגעתם, בעלה של אחות של אימא שלך לקח אתכם ישר לדירה. דירת חדר וחצי עם חלון קטן שפנה לנמל שבה נשארת עד שעמנואל נפטר ואימא כבר הייתה חולה ואושפזה בבית החולים. אחותה של אימא שלך מצאה לה עבודה בחברת ניקיון והיא הייתה עוזבת כל בוקר מוקדם וחוזרת מאוחר עם יבלות בידיים וריח חזק של אקונומיקה. את היית דואגת להכין את עמנואל. הוא היה מתנהג נורא בבקרים. את היית מובילה אותו לחדר האמבטיה. מנחה אותו בשירותים, מנגבת, שוטפת ומלבישה אותו. מהאוטובוס את מסתכלת על אותו חלון אמבטיה ועל חזית הבניין. הבטון בו נראה ישן וסדוק. בדיוק כמו אז.
כשהייתם יוצאים מהבית היית לוקחת אותו אל המוסד. שם הוא היה נשאר לאורך כל היום עד שהיית חוזרת אחר הצהריים מבית הספר. הוא היה צועד בחוסר איזון בירידות. צעדים גדולים ומגושמים. את חשבת שבכל רגע כוח המשיכה עומד להכניע אותו. אחרי הירידה והמדרגות הייתם חוצים את הכביש ומגיעים לפתח של המוסד. עמנואל היה כבר גדול ואת היית עוד קטנה. הוא נבהל מהפנים החדשות וצרח בכל בוקר מחדש. הוא לא דיבר, אבל בעיניו היה מתחנן אלייך בכל פעם מחדש שלא תלכי. את הלכת. האוטובוס ממשיך ואת רואה את השער הכחול של המוסד. בדרך חזרה מבית הספר ילדים מהשכונה היו עוצרים ליד השער ומקללים את האנשים במוסד דרך הגדר. מפגרים. מונגולואידים. הם צעקו והם ילדים. את גם היית חוזרת, חולפת על פני הילדים, נכנסת בשער וסוגרת אחרייך בשתיקה. עמנואל היה רץ לקראתך על המדרגות עם הידיים והרגלים בתפזורת. את מסתכלת טוב מהזגוגית ומלטפת את הבטן שלך ומרגישה איך אח שלך מדמם לך מתוך הבטן. הפקק משתחרר והאוטובוס ממשיך לנסוע עוד כמה מטרים עד שהוא נעצר שוב. את מביטה שוב בטלפון. השעה 10:52. ערן שלח הודעה. כתב שהוא מתעכב. עוד עשר דקות יוצא.
עמנואל היה שם כמעט שלוש שנים. הוא מעולם לא התרגל לבניין ולאנשי הצוות. גם לא למרים שהיו לה עיניים טובות והיא ידעה לחבק אותו חזק כמעט כמוך. השגרה שנצרבה בו הייתה שייכת למקום אחר. הדרך קצת מתפנה והאוטובוס פונה לכיוון רחוב הרצל. אחרי שהיית לוקחת את עמנואל הייתם מסתובבים בין חלונות הראווה של החנויות ברחוב או קונים גלידת פלומביר ויושבים על ספסל בגן הזיכרון ומסתכלים על המפרץ עד שעמנואל היה מתעייף והיית סוחבת אותו אל הדירה, מורידה לו את הבגדים, מקלחת ומכניסה למיטה. הוא היה צוחק חזק כשהיית עוטפת אותו ומכסה לו את הפנים בשמיכה. בחורף האחרון שלו, זה היה בתקופה שאימא שלך כבר לא עבדה ולא הפסיקה להשתעל, את היית יוצאת בלילות עם חברות למועדונים בקריות או למסיבות בעיר התחתית. לא אהבת את זה אבל היית ממתינה איתן בתחנה של מוניות השירות באמצע הלילה. כשהייתן מגיעות למועדון היית מחכה להן בחוץ ומעשנת. כשהיית חוזרת היית עולה לדירה מהר ונכנסת למיטה ושומעת את עמנואל נושם בכבדות. מדי פעם היית נכנסת למיטה שלו וכורכת את הזרועות שלך מסביבו חזק עד שהוא לא היה יכול לנשום. בפעם האחרונה שחזרת הוא לא היה במיטה. גם אימא שלך לא הייתה. התקשרת והם אמרו שהם בבית חולים ובעלה של דודה שלך בא לקחת אותך עם הרכב. עמנואל התדרדר בפתאומיות. אמרו שזו מחלת נשימה שלא קשורה למצב שלו. הוא קפא והתכנס לתוך עצמו עד שמת. כשהוא נקבר, אימא כבר הייתה בבית החולים ואת הלכת לבית הקברות בלעדיה. רק אחותה ובעלה הצטרפו אלייך.
מבין בתי האבן מתגלה שוב המפרץ. את רואה את המפעלים ואת העשן ויש מין להבה שכל הזמן עולה ויורדת מאחת הארובות. פעם אמרו לך שזו שרפה מבוקרת ועדיין זה מבהיל לא פחות. את כותבת לערן שימהר ומוסיפה שעוד רגע את מגיעה. הגשם נפסק ואיתו התנועה בכביש מתחדשת. האוטובוס יורד בכבישים צדדיים דרך שוק תלפיות אל העיר התחתית ושועט לצד הנמל על דרך העצמאות. האוטובוס כבר כמעט ריק. את מתרווחת לך במושב ומכינה את עצמך. עוד רגע תרדי. ליד התחנה המרכזית הישנה האוטובוס פונה. את זוכרת שהגעתם ועמנואל ירד מהאוטובוס עם השמיכה על הראש והיה ריח מוזר של טיגון והאור היה ישיר מדי. עמנואל נחת כאן ומעולם לא עזב.
את יורדת ליד בית החולים ומתחילה ללכת מהר. ערן לא כתב דבר. את מניחה שהוא בדרך למרות שאת יודעת שהוא לא. את הולכת באותה הדרך המוכרת על מדרכות אבן אפורה. בכניסה לבניין הדלת האוטומטית לא חשה בנוכחותך. את מנופפת בידיים אבל שום דבר לא זז. את עומדת במקום ומביטה בהשתקפות של עצמך בזגוגית עד שמישהו עובר לידך והדלת נפתחת בשבילו ואת נכנסת פנימה. את כמעט מאחרת. את מעבירה כרטיס במכונה ומקבלת מספר. את עולה לקומה במדרגות. האולם הקטן עמוס בספסלי מתכת שניצבים אחד על גבו של האחר לאורך הקירות. אין לך מקום לשבת ויש נשים בעיקר. את נשענת על אחד הקירות ולמרות שאיחרת תורך עוד לא הגיע. את מסתכלת בטלפון. את חושבת להתקשר לערן. הוא לא יגיע כבר. את יודעת. בערב הוא יגיד דברים על הגשם שדלף והרס את הצבע הפנימי ועל פועל שעזב באמצע יום העבודה ושלא הייתה ברירה והוא יגיד שהוא מצטער ואת תדעי שזה יחזור על עצמו. כשסיפרת לו על הבדיקה ישבתם במטבח והוא אכל קלח תירס לאט וניתק כל גרגיר וגרגיר. הוא הבטיח ואז נגע לך בבטן ואת הרגשת צמרמורת חורקת שעברה לך בכל הגוף והייתה בך תחושה שמשהו דולף מבפנים.
המספר שלך מופיע על מסך קטן בצבע כתום ואנשים עוקבים אחרייך במבטיהם בזמן שאת חוצה את האולם. את נכנסת אל החדר שאין בו כלום מלבד מיטת רופאים ומכונה עם מסך. את תמיד יודעת מייד מה את מרגישה ביחס לחדרים. בחדר הזה את לא מרגישה דבר. הטכנאית מושיבה אותך ואת יושבת ומרימה את החולצה. היא מניחה מכשיר קטן על הבטן ואת מסתכלת בציפורני האצבעות הארוכות שלה צבועות בלק אדמדם. קר. היא מסובבת ומורחת ובמסך מתגלים כיווצים שחורים. את מרגישה את עמנואל בתוך הבטן. הכול נראה תקין, היא אומרת לך בחיוך מלא שיניים ואת לא מחייכת. היא מצביעה על המסך השחור ואומרת כל מיני שמות של איברים. היא מסיימת ומסמנת לך להתלבש. את מודה לה ויוצאת מהחדר ועוזבת מהר את האולם. הדלת האוטומטית שוב לא נפתחת ואת דופקת כמה פעמים על הזכוכית וצועקת משהו שאף אחד לא שומע. מישהו מגיע מהצד השני והדלת נפתחת ואת יוצאת וצועדת מהר אל התחנה. ערן לא כתב דבר. את הולכת מהר בין טיפות גשם כבדות. רעם מתפוצץ ממש מעלייך. השמיים נופלים. ערפל מכסה את הכול ואת לא רואה את ההר או את הגנים ולא את השכונה ולא את המפרץ. בתחנה שלט מהבהב מתריע על שינויים בזמני הנסיעה. את מתיישבת בפינת התחנה ואת לבד.
