רוב הזמן לא ראו ולא הבחינו בחור כי היא לבשה בגדים. בקיץ בים היא הסתובבה עם הביקיני ואז ראו את החור שנראה כמו מגזרות. אנשים התרגשו מאוד כשראו אותה משתזפת על החוף וביקשו לצלם את האופק ואת הים דרך המגזרות. צלמים עם נטייה אומנותית היו מבקשים רשות לצלם את הצל המיוחד שהיא הטילה על החול. בסוף היא התפרסמה במוסף יום ששי בעיתון ואפילו היתה עליה תכנית של אילנה דיין.
החבר שלה, יורם, נדלק מהחור בבטן וחשב זה קצת קינקי והוא אהב להכניס את האצבעות שלו דרך המגזרת וגם את הזין שלו. לה לא היה אכפת כשהיא הבינה שזו אטרקציה, שיש לה חורים בבטן, אפילו שלפעמים היא חשבה שאולי הוא נשאר איתה רק בגלל זה. הסקס לדעתה היה מוצלח ובבוקר תמיד היה להם זמן לשתות קפה יחד ולדבר.
הילדים שלה לא חשבו שזה כל כך מגניב. האמת היא, וזה מה שלא כתבו בכתבה במוסף ולא סיפרו אצל אילנה דיין, שהם באמת יצאו משם, מהבטן שלה, אבל לא במובן של ניתוח קיסרי, זאת אומרת, הם באמת היו מגזרות.
לגדול בתור ילד מגזרות זה לא פשוט ולא מובן מאליו. אם, נגיד, על שם ניתוח קיסרי המציאו את הביטוי 'יוצא דופן' אז הם היו יוצאי דופן כפול שתיים. גם השמות הסודיים שלהם, מר וטמא, לא הקלו עליהם למרות שכשהיו יוצאים מהבית קראו להם בשמות רגילים, יואב וטל.
טל-טמא קצת צלע בגלל שלא גזרו אותו לגמרי סימטרי וליואב-מר היה ראש קצת גדול ולא פרופורציוני.
איך הם נגזרו? אני לא בטוחה שהסיפור הזה יספק תשובה הולמת, הרי ברור שמדובר בסיפור דמיוני שאינו מחויב לחוקי הטבע.
אבל ככה זה קרה: עדנה, שהיתה אמא שלהם, או סוג של אמא, לא קראה להם מר וטמא בגלל שהם נולדו בחטא כי בכלל לא ברור אם המילה המתארת את ההיווצרות שלהם היא 'לידה'. היא קראה להם ככה בגלל שבלילה לפני שהם נגזרו היא חלמה ששני מלאכים באו אליה ואמרו לה עדנה, יש לך אבנים בכיס המרה ואבנים בכיס המרה הם תוצר של כל הטומאה שיש לך בגוף ובגלל שאת מחמיצת פנים ולא מצליחה להתמיד במערכות יחסים בריאות לאורך זמן.
מה שהיה נכון, כמובן, כי היא כבר היתה בת שלושים וחמש בלילה שבו חלמה את החלום, ועדיין לא מצאה בן זוג לחיים שגם אוהב וגם מכבד אותה ושהיא רצתה אותו מספיק.
בבוקר למחרת החלום כאבה לה הבטן והיא הלכה לעשות בדיקות. הכאבים התחזקו אז הכניסו אותה לחדר הניתוח ונתנו לה תרופות משככות כאבים. שאלו אותה אם היא בהריון, אבל היא כבר לא יכלה לענות. בבוקר היא התעוררה מוקפת בשלל חיוכים ובשני תינוקות, ועם תחושה מוזרה מתחת לשדיים. הסבירו לה שגדלו לה תאומים מחוץ לרחם ומחוץ לשק ההיריון, כלומר שהתאומים גדלו ממש בתוכה, כמו איברים חדשים. הבחין בזה רופא מיומן שצילם אותה אחרי שהתעלפה. הרופא זיהה את תוואי גופם בתוך גופה, גופם שדחקו את איבריה אל מחוץ למקומם הרגיל. הוא שם לב שבמקום שבו הגיעו הגופים שלהם לשפת הגוף שלה העור שלהם חבר לעורה. הרופא, דוקטור גושן, עם אזמל רפואי ובמלאכת מחשבת שארכה שעות עמל כל הלילה כדי להפריד בינם לבין גוף עדנה. הוא עבד בתשומת לב וחתך. את רוב המלאכה הוא הצליח לעשות בדיוק מרבי ואף אחד לא תבע אותו אחר כך על רשלנות רפואית כשהתגלה שרגל אחת של טל-טמא ארוכה מחברתה או שהראש של יואב-מר היה קצת גדול מהרגיל.
מה שהפתיע גם את דוקטור גושן זה שהחלל שהשאירו הילדים אחרי שחצב אותם מתוך הגוף של עדנה לא נסגר. בגוף של עדנה, פשוטו כמשמעו, נותר חור בצורת ילדים אחוזי ידיים, דומים לתבנית הפח הישנה לעוגיות שהיתה לאמא שלי במטבח.
הפצעים של עדנה הגלידו מהר אבל היא היתה מופתעת, מכיוון שבכלל לא תכננה אותם ויותר מכך, לא היתה מודעת לכך שגדלו בבטנה. היא התקשתה להמשיך לנהל את החיים שלה באופן הכושל אליו התרגלה לפני גזירתם. היא חיה לבד, קודם ועכשיו. היא לא ידעה מי האבא של הילדים, והרופאים לא ידעו אם לילדים כאלה יש בכלל אבא או שמדובר בתהליך ביולוגי מוזר ונדיר, אולי סוג של כימרה.
כשהם היו קטנים (ממש קטנים) אמא שלהם עוד היתה מכניסה אותם לחורים כשהם רצו לישון ואז כולם היו הופכים להיות כאישה אחת. אלו היו שעות של שלמות ושל רוגע. הילדים לא ינקו כי הם לא היו תינוקות רגילים, היא האכילה אותם מבקבוק והם גדלו לאט ואחרי כמה שבועות כבר אי אפשר היה להכניס אותם למקומם. הם ישנו אחד לצד השני אוחזי ידיים. עדנה למדה להשתמש בחורים שנפערו בגופה לאחסון דברים קלים, מפתחות לבית, מגבונים לחים, כובע כותנה.
כשהפכו מתינוקות לפעוטות ואחר כך לתלמידי הגן העירוני ובית הספר היסודי, היא חשבה לשלוח אותם לפנימיה מיוחדת לילדים שנולדו שלא כדרך הטבע, אבל אף פעם לא עשתה זאת. היא למדה לאהוב את הילדים המצחיקים שלה והתרגלה לנוכחותם. כשהיה לה מצב רוח טוב היא היתה קוראת להם טל ויואב והם היו יוצאים לשחק בחצר או לשחות בים או לאסוף צדפים, ובכלל לא היה אכפת לה שרואים אותה כמו שהיא, כי טל ויואב, למרות הצליעה והראש הגדול, או אולי בגלל הצליעה והראש הגדול, משכו בעצמם את תשומת הלב. כשהיה לה מצב רוח רע היא קראה להם מר וטמא וכולם היו נסגרים בבית והיא היתה שותקת אפילו כשהם היו פונים אליה בשאלות על מדע.
אנחנו כבר יודעים שעדנה לא הסתירה את המצב מהעולם כי היא התראיינה לחדשות וכי היא הלכה לים ולבשה ביקיני ואנשים ראו לה. מצד שני, כשהילדים שלה לא היו לצדה שאלו אותה 'איפה הם', כי זה היה ברור שיצאו ממנה ילדים, מה שלא תמיד ניתן לומר על גופים שילדו באופן הרגיל, או שאמרו לה 'את לא אמא אמיתית' ו'את לא יודעת מה זו לידה' או 'מעולם לא תביני, לא היית בהריון'. או שאמרו לה 'זה כמו הבחילות של הבוקר' והיא רק הנהנה בראש בלי שבאמת ידעה מה זה בחילות של בוקר. ויש בזה משהו, כשאת לא יודעת מה זו לידה, או מה זה הריון או כשהילדים שלך לא נולדו אבל הם גם לא מאומצים או כשהרגליים שלהם באורך שונה.
לחברים שלה עדנה סיפרה את הסיפור בצורה אחרת לגמרי. היא טענה שלא ממש גזרו אותה, גזרו את הזמן שלה. נגיד.
