סדנת כלי המלאכה של הכותבים
מנחה: עינת יקיר
טור ארוך של אנשים עם סלים עמוסים, נדחסים לאוטובוס. כולם כאחד מתעלמים מניסיונותיו של הנהג לסגור את הדלת ונדחקים פנימה למעבר הצפוף. את זזה בכיסא בחוסר נוחות, נצמדת לדופן בניסיון להתרחק מהגבר המרושל שהתיישב לשמאלך, פולש אלייך באדישות. ריחות השוק מציפים אותך. את מוציאה מכיס המקטורן מִטְפַּחַת מבושמת ומצמידה לאפך. כשאת מסבה את ראשך לחלון את נתקלת בבּגִין, שמחזיר לך מבט ממושקף ונחוש מקירות הדוכנים הצפופים שמעבר לכביש. יום חמישי היום, את מעודדת את עצמך, גם השוק הַבֵּדוּאִי פועל. את מתנחמת במחשבה שיעלי בטח מסיימת ברגעים אלה ממש את טקס הרכישות הקבוע שלה, תיקים רקומים, כלים רקועים, כל מני "שְׁמַעְטֶס" שהיא מתעקשת לאגור. כשתסיים תגיע לבקר אותך, כמו בכל שבוע.
האיש שלצדך נואם בקול רם על הבחירות הקריבות, הוא מתנועע בהתלהבות גוברת ומפיץ לכל עבר ניחוחות מיוזעים. "איזה גבר בּגין ואיך הראה לעירקים?" הוא מטיח שאלה רטורית באיש הגרום שנאחז במשענת הכיסא שלך ונועץ בגבך את פרקי אצבעותיו המחודדים. חמש תחנות לפחות עד שתוכלי להימלט הַיְשר אל זרועותיה של השמש.
האוטובוס עובר את "גן הראשונים", חלקת אלוהים קטנה שאת פוקדת מדי שבת בחמש. בהגיעך, את מקפידה להתיישב על ספסל צדדי, מסתתרת מהילדים שכמו תמיד מגלים אותך, מצביעים עלייך ונועצים בך מבטים משתאים, משתהים על כפפות התחרים שלך ועל חליפת שלושת החלקים של מרקו, מי שהפך בספונטניות, שאינה אופיינית לך, לבעלך השני. נפגשתם בדרך, באנייה, וחשבתם בשיירי האופטימיות שעוד נותרה בכם "טובים השניים". רוב הזמן, צדקתם.
בחלון הקדמי של האוטובוס כבר מבצבצת תחנת "מגן דוד אדום" ומסמנת לך את סוף הנסיעה. את מצלצלת לנהג ויוצאת לרחוב. למרות השנים, עדיין אינך ערוכה למפגש האלים עם החום הלוהט שמפתיע אותך כל פעם מחדש.
לבסוף, את נכנסת למטבח הקריר והמבהיק. וילונות תחרה לבנים ומעומלנים מתוחים על חלונות רחבים דרכם חודר דוק ורוד ודהוי משיחי ההרדוף המאובקים שבכניסה. את מעמידה על האש את סיר האֵמַיְיל התָּכוֹל ומוסיפה מעט סוכר למרק העגבניות. לא יותר מדי. בחיים האלה צריך לשמור על השיניים. את חותכת למשולשים פרוסות לחם שמרחת בשכבה עבה של חמאה ומסדרת אותן בצלחת פּוֹרְצֵָלן כמו מניפה. כשאת עושה זאת, את לא יכולה שלא לחשוב על כיכר הלחם שיעלי שלפה מהילקוט בפעם האחרונה שביקרה אותך. לא משולשים קטנים שאפשר לנגוס בנימוס היא לוקחת לבית הספר, אלא גוש גס שיש לנגוס בו בפה פעור, ועוד בפרהסיה!
את עורכת את השולחן, מניחה מפיות בד מעומלנות ועליהן מניחה את סכו"ם הכסף עם הפיתוחים העדינים. כשאת טועמת את המרק את מוסיפה בכל זאת עוד קמצוץ של סוכר. נו, מה כבר יכול להיות, אנחנו בארץ ישראל.
שוב את מציצה החוצה, לעבר המרכז המסחרי, מקווה לראות את האוטובוס מגיח מאחורי מבנה הבטון המצולק, זכר ואזהרה לנהגים פוחזים. את יודעת שהוא אף פעם לא מדייק, אין טעם לבדוק את השעון כל רגע. ככה זה פה, שעה זו לא שעה. באחד המבטים שאת מגניבה לרחוב את רואה את יעלי מתקרבת בקפיצות ובדילוגים כאילו העולם אינו כִּבְשָׁן וצעדיה קלים כמו שיכולים להיות רק צעדיהם של אלה שלא יודעים זאת.
את מחכה לה עם דלת פתוחה והיא מתפרצת פנימה: "סבתא, אני מתה מרעב, מה הכנת? יש ריח טעים, מרק עגבניות? בא לי, שכחתי לקחת היום סנדוויץ' לבֵּית ספר, יש גם קציצות?" "רגע", את מנסה לבלום את ההמולה וכופה על מחשבותייך את העברית הרצוצה שסיגלת כאן, "את קודם ללבוש נעלים של בית, את קודם לשטוף ידיים!" יעלי משליכה את הילקוט ופונה למקלחת. את שומעת את זרם המים בכיור וקוראת לעברה, "עם הרבה סבון, כן? אוטובוס זה, מלא מִיקְרוֹֹבִּים, כן?" את מסתכלת על הילקוט שהושלך כלאחר יד באמצע הפרוזדור ומהרהרת: למה ככה באמצע? חסר זמן? כאן אין הצדקה לחיפזון.
את מערבבת את המרק הרותח ומביטה ביעלי שמסדרת את בובות הפּוֹרְצֵָלן במזנון הפוֹרְמַיְיקָה בסלון, כמו בכל פעם. יום מוצלח היום לאדון הצעיר, את מהרהרת, היא הציבה אותו לצד הרוזנת היפה. "יעלי, את לכבות רדיו מתי את לבוא בשולחן, כן?", את קוראת לעברה ומתעלמת מקולות המחאה. קצת נימוסים לא יזיקו. "יעלי את לבוא בשולחן? מרק מתקרר."
את מתבוננת בה מתקרבת. הפרוזדור מוצל ומשהו בדמותה הדקה, בהליכתה, מזכיר לך את אוֹלְגָה. "יעלי למה את לא לסדר קצת שערות שלך? את צריך לאסוף שערות ככה גבוה, לא כּוֹמוֹ ככה הכל פרוע. ובגדים מה את לובשת כּומו סמרטוטים. אחרי אנחנו לנוח אנחנו ללכת בגברת ליבוביץ' לקנות קצת בגדים נורמלי, אי אפשר לצאת ככה ברחוב כּומו אלטע זאכן."
יעלי נושפת על המרק ואומרת שבעצם חם מדי ולא אוכלים מרק בקיץ. כשהיא רואה את המבט המאוכזב שלך היא מוסיפה שהכי בעולם היא אוהבת את האוכל שלך. ואת עונה לה שאת הכי אוהבת להכין לה אותו. קולות נכדיה של גברת שׁפִּיצֵר מהדהדים בחדר המדרגות ומפרים את השקט: "אברהם, אל תלך לשם, אם תלך לשם, יבוא הזאב ויאכל אותך עַאם!"
"סבתא, מה יש למנה שנייה?" קולה של יעלי קוטע את מחשבותייך, "יש גֵּפִילְֶטע פֶישׁ וקרֶעפַָּלך מה את אוהבת, בתפוח אדמה וצִיבָּלֶה", את עונה ועורמת ערימה יפה על הצלחת. יעלי מחסלת במהירות את כל מה שהגשת. "איפה נימוסים יעלי? בבית אצל אימא אין מספיק אוכל? אין זמן, זה אני לדעת. כל הזמן עסוקה אימא זאת, יש אותה הרבה ילדים קטנים, כּוֹמוֹ ככה עושים אצלם." וזאביק, את חושבת לעצמך, איש כל כך טוב, אבל כנראה שלא רק בפה אין לו שיניים. הכל מחליטה אשתו.
את נזכרת כשהיה קטן. ובכה. כל הזמן בכה. את ידעת, שאם ישמעו יבואו וייקחו גם אתכם. כל הזמן היה רָעֵב. ואוכל לא היה בכלל. רק קצת לחם היית מקבלת מגברת זוֹשָׁה, כשבאה לקחת את הבגדים שתיקנת בשבילה. לפעמים היתה מביאה גם קצת סוכר. את היית שומרת את שאריות הבָּד שלה, תופרת מהן כיס, ממלאת בסוכר, סוגרת, קושרת ושמה בפה של זאביק עד שנרדם.
