ללא שם | אסף פורגס

​​​סדנת פרוזה: פרוזה למתחילים

מנחה: אתגר קרת

​
יש כאלו שאוהבים לומר שהרוח מלטפת להם את הפנים. אני יכול להעיד שבשעה שש בבוקר הרוח לא מלטפת את הפנים, אלא סוטרת להן. כשאני רוכב רבע שעה על האופניים בדרך לתחנת הרכבת הרוח סוטרת לי על הפנים בלי הפסקה. והאמת שלא רק היא.

כל בוקר כזה הוא קשה, אבל אחרי לילה כמו אתמול זה בכלל נורא. הגעתי הביתה מהעבודה כרגיל, בערך בשמונה. הוצאתי מהתיבה את הדואר ומיהרתי הביתה. רציתי לרפרף על המכתבים אז לחצתי על המתג של האור אבל שום דבר לא קרה. משום מה זה כבר לא הפתיע אותי, והכנסתי את המכתבים לז'קט. עוד כשעליתי במדרגות לקומה השלישית בבלוק שבו אנחנו גרים, נזהר שלא לדרוך על חלקי מאוורר שבור שאני לא יודע איך הגיע לשם, שמעתי צעקות. תהיתי מי מהאחים שלי שוב צועק על אימא – האם גדי צועק עליה כי היא לא מרשה לו לצאת עם החבר'ה מתיכון הדסים, או שרחל מתעצבנת על זה ששוב אין מים חמים. פתחתי את הדלת באיטיות והצעקות השתתקו. דליה הקטנה רצה אליי בקריאת "דורון!" נרגשת וחיבקה לי את הרגליים. גדי הסתובב, נכנס לחדרו וטרק את הדלת. המבט של אימא היה מיואש. אני זוכר עוד את הטעם המר שהיה לי ברגע הזה, אבל הרמתי את דליה בחיוך גדול ונתתי לה נשיקה רטובה על הלחי. "חמודה! איך היה היום בגן?" שאלתי. "בסדר," היא ענתה בפשטות ילדית. "התגעגעתי אליך. מתי כבר תגיע מוקדם הביתה?" הבטתי באימא, שהשפילה את מבטה אל הרצפה. אחרי שתיקה קצרצרה שאלתי את אימא איפה רחל, והיא אמרה שהיא יצאה עם חברות למרכז העיר. מהצורה האיטית שבה היא אמרה את המילה "חברות" הבנתי שהיא שוב יצאה עם דניאל, וכבר עלתה במוחי התמונה שלהם יחד – רחל בקור המקפיא בשמלת מיני שחורה, איפור כבד ואודם בוהק, שולחת את ידה אל גבו של דניאל שראשו מכוסה בקפוצ'ון אפור של אדידס והוא לובש ג'ינס קרוע ונעלי ואנס, ולועס מסטיק בצורה הכי מעצבנת שאפשר לדמיין. הוא אומנם גדול ממנה בכמה שנים, אבל בזכות נעלי העקב שלרגליה היא נמוכה ממנו רק בכמה סנטימטרים. לפעמים ידו, שמחזיקה בגבה התחתון, נופלת לאט לאט מכוח הכבידה נמוך מדי. אחותי רחל לא טיפשה והיא מעלה את ידו מדי פעם, אבל זה לא תמיד עוזר.

*

אחרי ההכנה והסידור של ארוחת הערב הכנתי לי את המזרן בסלון ונכנסתי להתקלח. שמעתי את דלת הכניסה לבית נטרקת. הצעדים המהירים של אימא מהחדר נעצרו ממש בסמוך למקלחת, ומהקולות ששמעתי הבנתי שרחל חזרה. לא שמעתי בדיוק מה הן אמרו אחת לשנייה, אבל זו הייתה שיחה קצרה ורחל נכנסה לחדרה. יצאתי מהמקלחת, שמעתי רחש מוכר מהחדר של אימא ונכנסתי אליו בשקט. כשהתקרבתי אל גבה של אימא שמעתי עיצורי יבבות חלושים. אימא שמעה אותי, הסתובבה אליי ומחתה מהר את הדמעות. מחנק אחז בגרוני.

"אל תדאגי אימא, הכול יהיה בסדר," אמרתי, לא יודע אם אני מאמין לעצמי. "אני אוהבת אותך, דורון. אני מצטערת," היא אמרה ונשנקה, "לך לישון, שיהיה לך כוח למחר." ליטפתי אותה ויצאתי באיטיות מהחדר. נשכבתי על המזרן בסלון ונזכרתי שלא הוצאתי עדיין את המכתבים מהז'קט. שלחתי אליו יד, ובעזרת האור מהפלאפון רפרפתי על המכתבים. ראיתי שם חשבונות מים וחשמל ומכתב מ"אתגר", חברת כוח האדם שאימא מועסקת בה בקבלנות. חששתי, אבל פתחתי אותו וראיתי שאימא שוב פוטרה. לא ידעתי מה לעשות.

*

בקיצור, לא ממש הצלחתי לישון טוב בלילה. אני מגיע לתחנת הרכבת, משפשף במהירות את הפנים הקפואות שלי כדי להפשיר אותן ולו במעט. "בוקר טוב אלכס," אני אומר בייאוש קל, "איך הייתה המשמרת לילה?" "די בסדר," אלכס מסנן מבין שיניו, "לא היה משהו מיוחד. אבל ערן מכנס את כולם בשש וחצי." הכינוסים האלו בדרך כלל לא מבשרים טובות, אבל אני מנסה איכשהו לשמור על אופטימיות. אחרי סיור פתיחת היום בתחנה אני נכנס לחדר הצוות ורואה את ערן ושאר הצוות יושבים. ערן שולח אליי מבט נוזף. "דורון, שוב אתה מאחר?" הוא שואל בטון קצת מאיים. "אני לא מאחר, הכינוס בשש וחצי," אני משיב במין שילוב של התנצלות ותוקפנות, עצבני על הסיטואציה. "לא, קבענו לשש. אבל נדבר אחרי זה, שב. רציתי להודיע לכם שבעקבות המצב הבטחוני יצא נוהל חדש ממנהל התחנה, והוא לא רוצה לראות יותר את עיגול הפינות בבדיקות בכניסה לתחנה. הוא היה מאוד החלטי, מה שאומר שאין שום סיכוי לחפף בזה. לא כדאי לכם לשחק עם זה."

ערן מראה לנו את סידור העבודה להיום, ואני מאוכזב לגלות שרוב היום אני בשער המגנומטר. אחרי הכינוס הוא קורא לי, "אתה מתחיל קצת לעלות לי על העצבים, אתה יודע?" הוא אומר בלי להסתכל לי בעיניים, מרוכז כולו ברפרוף בפלאפון שלו. "זאת פעם אחרונה שאתה מאחר. ואני אומר לך במפורש, אל תגרום לי לכעוס. אתה יודע שחלוקת הבונוסים של סוף השנה מתקרבת." אני שומע את ההתנשאות בקול שלו שאני כל כך שונא. תוהה האם לענות, אבל נזכר במכתב של אתמול, ושאני חייב את הבונוס הזה. "אין בעיה. אני מצטער," אני משפיל מבט, מסתובב והולך.

כרגיל, בשעות העומס מתחיל להיווצר תור בכניסה לעמדת הבידוק, ואני שוב נכנס ללחץ. אבל הפעם זה חמור במיוחד. העוברים הקבועים מופתעים כשאני מבקש מהם שיחזרו ויוציאו את מה שיש להם מהכיסים, כי המגנומטר צפצף. המבט הנוקב שלהם גורם לי לרצות לצעוק עליהם, אבל אני כמובן מתאפק.

קול הכריזה הנעים מכריז על בואה הקרב של הרכבת של השעה שמונה וחמש דקות מרציף שתיים לבאר שבע, ואני מבין שזה לא ייגמר טוב. אני קולט בזווית העין את מנהל התחנה יוצא החוצה לעשן, ומבין שאסור לי לפשל. "סליחה, אפשר בבקשה יותר מהר?" צועק בחור אחד מאמצע התור, "למה זה כל כך מתעכב?" במהרה מצטרפים אליו אחרים. אני בודק כל אחד, מנסה לעשות את זה כמה שיותר מהר, אבל חייב להחזיר אנשים שהמגנומטר מצפצף עליהם. ודווקא כשנדמה שאני מצליח לעמוד בקצב, בחור אחד עקשן עובר שוב ושוב והמגנומטר מצפצף. אני מנסה להעביר את המגנומטר הידני, אבל הוא לא מוצא כלום. "נו כבר, למה אתה כזה איטי? אני חייבת להגיע לעבודה!" איזו אחת עם שיער בלונד צבוע באופן מחריד זועקת בקול רוטן. אני שולח בה מבט זועף, אבל לא אומר כלום.

לחץ, עצבים. אני חושב מה אני יכול לעשות, אבל מחליט פשוט להתעלם מהם. שיוציאו את העצבים עליי. רואה מרחוק את הצחוק הקטן של מנהל התחנה שמדבר בטלפון תוך כדי עישון, וחושב שהעולם הזה לא הוגן.

לקראת סוף התור אני מזהה את הסטודנט הקבוע עם תיק המחשב הקטן שלו. הוא נראה לחוץ מהרגיל, כל הזמן מביט בפלאפון שלו ושולח מבט אל הכיוון שממנו אמורה להגיע הרכבת. אני מתמלא רחמים עליו כי אני מבין שלרכבת הזו הוא כבר לא יספיק להגיע, ושאין לי באמת דרך לעזור לו.

אחרי שהרכבת כבר יוצאת מהתחנה, הוא זורק את התיק שלו בכוח במסוע השיקוף, מוציא בכעס את הפלאפון שלו מהכיס ושם על הדוכן שליד שער המגנומטר. המבט שהוא מעיף בי נראה בין רוטן למאוכזב. נדמה לי שהוא עומד לפלוט איזה משהו, אבל הוא פשוט עוצר את עצמו, לוקח את התיק, והולך מהר בלי להגיד את ה"תודה" הקבועה שלו.

אחרי כמה שעות סיוט אני כבר רואה את סוף היום. חושב על האינג'רה החמה שאימא מכינה בכל יום חמישי לקראת שבת, ובלילה, אחרי שכולם ישנים, אני והיא יושבים ואוכלים ממנה, מדברים קצת על השבוע שעבר ועל השבוע שיבוא.

הרכבת האחרונה יוצאת לתל אביב בתשע, ופתאום אני רואה מרחוק את דניאל מתקרב. הוא הולך די מהר, ומחזיק יד לבלונדינית אחת, שגם בלי נעלי עקב גבוהה יותר ממנו. מסוקרן, אני תוהה האם הוא מזהה אותי, ומנסה קצת להכניס את ראשי לתוך הז'קט. הוא מסתכל עליי. לפניהם בתור עומדים עוד שני אנשים. בזמן ההמתנה דניאל נותן נשיקה רטובה לבחורה שאיתו. אני תוהה האם הוא עושה את זה בכוונה, כעס עז עולה בי. הכרוז מכריז על בואה הקרב של הרכבת, ומגיע תורם. הם עוברים ביחד, נמרחים האחד על השנייה במעבר הצר של המגנומטר, והוא מצפצף. "תחזרו בבקשה," אני אומר. דניאל שולף את הארנק ומראה לי תעודת לוחם זהובה, "הכול בסדר," הוא אומר בביטחון מעורר גועל. "תחזרו בבקשה אחורה," אני חוזר ואומר. "יאללה דניאל, מהר, שנספיק את הרכבת," הבחורה אומרת. היא חוזרת אחורה, ואני מסתכל על גבה החשוף. "אחי, שמור על העיניים שלך. היא תפוסה, ולך במיוחד אין סיכוי," דניאל מסנן, וחוזר. הבחורה עוברת בלי בעיה, כצפוי למישהי שלא נושאת עליה כלום למעט פיסות בד קטנות שמכסות חלקים מינימליים במיוחד מגופה. אבל דניאל נתקל בצפצוף. "תחזור בבקשה, ותוציא את כל מה שיש לך בכיסים," אני אומר בקול מונוטוני, משתדל לא להביע שום רגש ולעשות את העבודה. "נו מה יש לך יא חתיכת אידיוט, תן כבר לעבור!" אני מסתכל עליו, מתקרב לאט לאט, היד שלי מתחננת שאשחרר אותה ואתן לה להרגיש מקרוב את האף המורם שלו. "מה אמרת?" אני שואל באיטיות. "אמרתי שאתה חתיכת שחור מסריח ושתיתן לי כבר לעבור, כי אני חייב להגיע לרכבת. לא כדאי לך להתעסק איתי." אני עומד שם, חושב לעצמי מה בדיוק אני אמור לעשות עכשיו – האם להגן על כבוד העדה האתיופית, על כבודה של אחותי או על כבודה של אימי. ואולי בכלל על הכבוד שלי. אני לא מגיב. נושם נשימה עמוקה, כאילו בולע את הריחות האהובים עלי – את ריח קירות הבית המתקלפים, את ריחה המתוק של דליה הקטנה. את ריחה של האינג'רה של אימא.