סדנת פרוזה: כתיבה לילדים
מנחה: אתגר קרת
אני רוצה לספר לכם איך בינגו מת. בינגו הוא הכלב שלי שמאוד אהבתי. בדיוק עכשיו אבא שלי אמר שלמישהו בעבודה שלו יש כלבה שהמליטה ויש להם כלבלבים חמודים למסירה, ואז אבא שלי ואימא שלי הסתכלו אחד על השני, ושניהם הסתכלו עליי. אבל אני כבר מכיר את הטריק הזה, שלא נותנים לילד להיות עצוב על משהו שהיה לו. כמו אז, כשהייתי קטן וחומי שלי נפל לתעלה מלוכלכת, ואני עמדתי שם ובכיתי נורא, ובמקום להוציא אותו משם ולכבס אותו, הם קנו לי דובי חדש וגדול שאין לו שֵם ושממש שנאתי.
בינגו היה הכלב הראשון שהיה לנו מאז שאודי היה בן שנתיים ואני בכלל עוד לא נולדתי. הייתה לו פרווה בצבע בז', שאם מכניסים את האצבעות לתוכה אי אפשר לראות אותן, כמו היד בלי האצבעות של הקבצן שיושב על הקרטונים במנהרה, ליד התחנה המרכזית. הלשון של בינגו הייתה וורודה, והכי אהבתי שהוא היה מלקק אותי על העיניים, אפילו שאבא שלי היה אומר שרוק של כלבים זה רעל בשביל אנשים. עובדה שלא קרה לי כלום ואני עדיין רואה טוב, ואם אני עוצם את העיניים אני יכול ממש לראות אותו, איך הוא רץ על הדשא של השכנים ורודף אחרי ציפורים, ועכשיו אני שורק לו והוא עוצר, זוקף את האוזניים, הינה הוא מתיישב ומותח את הרגליים הקדמיות שלו, ואז הוא מתחיל לרוץ במעגלים משוגעים כאלה, שזה אומר שהוא מזמין אותי לרדת ולשחק איתו.
ערב אחד ישבנו ליד השולחן, בדיוק גמרנו לאכול וחיכינו לקינוח. אבא שלי סיפר שהוא קיבל בונוס מהעבודה, והסביר שזה כסף שמקבלים פעם בשנה, כשגם החברה שהוא עובד בה מצליחה וגם הוא בעצמו מצליח, ובדרך כלל שני הדברים האלה לא קורים באותו הזמן ביחד. לכבוד הבונוס, אבא החליט שהוא רוצה לקנות טרקטורון. וואו, טרקטורון! אני ואודי התחלנו להשתגע. לקחנו שני כיסאות וחיברנו אותם אחד מול השני. אודי ישב הפוך על הכיסא מקדימה והחזיק במשענת כמו נהג, והתחיל לעשות קולות של טרקטורון. אני ישבתי מאחוריו והחזקתי לו במותניים. את הרגליים שמנו על השלבים של הכיסא. בינגו, שתמיד שמח להצטרף לבלגן שלנו, קפץ וישב ביני לבין אודי, ואני הייתי צריך להחזיק גם אותו וגם את אודי חזק חזק, שלא ניפול באמצע הנסיעה, שזה מאוד מסוכן. אודי התחיל להטות את הגוף בסיבובים ואנחנו איתו. אני עזרתי לאודי עם הקולות של הטרקטורון, ואבא עודד אותנו כמו הקריין של תחרות הטרקטורונים: "אודי וגל מגבירים מהירות, עוקפים את הראשון בטור, הינה הם, עכשיו הם מובילים במהירות מטורפת, תראו איך הם לוקחים את הסיבוב, מתיזים בוץ על אלה שמאחוריהם," ובינגו התחיל לכשכש בזנב בתוך הפרצוף שלי ולנבוח.
ואז אימא עברה לפני הטרקטורון עם ערמה של צלחות מלוכלכות, והיינו צריכים לעשות סיבוב באמת מטורף כדי לא להתנגש בה, ומרוב סיבוב הראשים שלנו כמעט נגעו ברצפה, ואני החזקתי את בינגו בכל הכוח כי הוא רצה כבר לקפוץ מהטרקטורון, ואימא שמה את הצלחות בכיור ולקחה את המגבת מהשיש כדי לנגב את השולחן, והתחילה לצעוק כל מיני דברים לאבא, שלא שמעתי בגלל הרעש, וגם לדפוק על השולחן, ואז היא שוב עברה לפני הטרקטורון בדרך לכיור, ואודי צעק עליה שתעבור מאחורה כי היא עלולה להידרס, והיא התחילה להרביץ עם המגבת על המשענת של הכיסא, שהייתה ההגה של הטרקטורון, ולהגיד שנפסיק את הבלגן הזה מייד, אחרת לא יהיה קינוח. מזל שבדיוק אז אבא הכריז על ניצחון של הטרקטורון שלנו ונגמר המרוץ, וחזרנו לשולחן עם הכיסאות, ובינגו חזר לרבוץ מתחת לשולחן, מתנשף עם הלשון הוורודה שלו בחוץ.
אבל אימא המשיכה לצעוק שעכשיו רואים שכולם בבית הזה משחקים בזמן שרק היא עובדת כמו חמור, ושבעצם היא הייתה צריכה לקבל את הבונוס של אבא, כי היא גם עובדת בעבודה שלה, וגם מרשה לו לעבוד בעבודה שלו עם כל הנסיעות שלו לחוץ לארץ, וגם עושה קניות ומבשלת ומנקה את הבית, וגם מטפלת בשני ילדים קטנים (אנחנו כבר לא כאלה קטנים, היא סתם הגזימה), וגם מטפלת בבינגו. ואז אני התחלתי לצעוק עליה שאני מטפל בבינגו ולא היא, והוא בכלל הכלב שלי אחרי שאודי ויתר עליו כדי לקבל אופניים, שאני לא קיבלתי. ואז אימא דפקה שוב על השולחן ממש לידי, וצעקה עליי שלא אתערב, ואבא שלי צעק לאימא שלי שהיא בכלל לא מבינה מה זה לעבוד בחברה, ושזה לא כמו להיות ספרנית שיושבת כל היום בשקט בין המדפים ומדברת עם הספרים (אני לא חושב שהיא באמת מדברת עם הספרים), ושהוא חייב להתפרק מדי פעם, ולמה בכל פעם שהוא מוצא דרך להתפרק אז היא צריכה להתלונן. ואימא שלי צרחה עליו שהיא מוכנה לפרק אותו ממש ברגע זה. ובגלל כל הרעש, בינגו נעמד והתחיל שוב לנבוח, ואודי שם ידיים על האוזניים ואני עשיתי כמוהו ולא שמעתי את מה שאמרו אחר כך, רק המון צעקות. וקינוח בכלל לא היה.
הלכנו לישון, אודי בחדר שלו ואני ובינגו בחדר שלנו. בינגו נרדם מייד, אבל אני לא יכולתי להירדם וכל הזמן נזכרתי במה שהיה קודם. הרגשתי את המכה של אימא על השולחן, שהקפיצה את הצלחת הריקה של הקינוח והרעידה לי את המרפק, ושמעתי את הצעקות של ההורים שלי חודרות דרך הידיים לתוך האוזניים. ואז הם שוב התחילו לצעוק ולהתווכח בחדר השני, ואני לא שמתי ידיים על האוזניים כי רציתי לשמוע מה הם אומרים. אימא שלי אמרה שנמאס לה ושהיא מתחרטת על הכול, ואבא שלי שאל אותה מה היא רוצה לעשות. והיא אמרה שהיא לא יודעת, ומאוחר מדי, ושיש שני ילדים קטנים בבית (הפעם היא לא אמרה כלום על בינגו), ושאם היא הייתה יודעת שככה זה יהיה, היא לא הייתה נכנסת לזה בכלל. לא הבנתי לְמה היא לא הייתה נכנסת, ואבא שלי לא שאל, אז היא לא הסבירה. ואז הם הזיזו כיסאות והתחילו להתלחש ולא שמעתי מה הם אמרו. אימא שלי קצת צחקה, ואחרי זה הם הלכו לחדר השינה שלהם וסגרו את הדלת. אני הושטתי יד למטה, לפרווה של בינגו, והכנסתי פנימה את כל האצבעות שלי, וחשבתי שאני הקבצן במנהרה, שכבר אין אף אחד שעובר בה אז אני יכול לישון בשקט, ובכל זאת לקח לי הרבה זמן להירדם, כי על הקרטונים לא כזה נוח.
בבוקר, אימא שלי פתחה את התריס כמו תמיד, ואני ממש שונא שהיא מעירה אותי עם התריס. כשהייתי קטן היא הייתה מנשקת אותי ואני הייתי מתפנק ועושה את עצמי שלא התעוררתי, אבל מאז שגדלתי היא רק פותחת את התריס ויוצאת. במקום זה נתתי לבינגו ללקק לי את הפנים ואחר כך שטפתי אותן, אפילו שאני לא מאמין לסיפור הזה עם הרעל. בארוחת הבוקר אבא ואימא היו רגועים, כאילו לא קרה כלום אתמול בערב, ואז אימא הסתכלה על אבא (תמיד כשהם מסתכלים אחד על השני, הם מעבירים סודות בעיניים), ואבא הודיע שהם החליטו לוותר על הטרקטורון ובמקום זה כל המשפחה יוצאת לחופשה של שבועיים בחוץ לארץ, שבוע אחד בבית מלון על חוף הים ושבוע אחד באוטו. הם חיכו לראות מה נגיד. אני הסתכלתי על אודי והוא לא אמר כלום, אז אני גם לא אמרתי כלום, רק שאלתי אם בינגו בא איתנו, וכשרק אמרתי "בינגו" – בינגו זקף את האוזניים, ואז כשאבא הסביר שנצטרך להשאיר אותו בארץ הוא שמט אותן ואני הרגשתי שיש לי דמעות בעיניים והלכתי לחדר שלי להתלבש, ובינגו הלך אחריי. הרבה פעמים כשהייתי מתלבש הוא היה סוחב לי את המכנסיים ואת הגרביים, אבל בפעם הזאת הוא רק ישב בפינה והסתכל עליי, כאילו שכבר אין לו חשק לשחק יותר.
אני בכלל לא רציתי את החופשה הזאת, בגלל שזה לא מעניין אותי להיות כל הזמן רק עם ההורים שלי, שלפעמים הם רבים ולפעמים הם חברים, ועם אודי שהוא לפעמים חבר שלי ולפעמים הוא אומר שאני סתם קטן וטיפש, והולך לקרוא או לשחק בטלפון. וגם בגלל שהיינו צריכים להשאיר את בינגו אצל השכנים, ואני מאוד ריחמתי עליו שהוא יתגעגע ושלא יהיה לו עם מי לשחק, וזה עוד לפני שידעתי שהם לא ישמרו על השער סגור, ושהוא ירוץ לכביש ויידרס. מאז אני לא מוכן לשום כלב אחר, ובכלל כל הטריקים האלה לא עובדים עליי.
