סדנת עיון יצירתי: המדבר והנהר
מנחה: שמעון אדף
אגדה:
היה היה פעם פעם, בימים שלפני סימני הדרך ולפני המצפנים ולפני המפות, איש אחד שרצה לטייל עד המקום שבו פוגשים השמיים את קצה המדבר. ולא ידע האיש לא את תחילתו ולא את סופו, אז קרא לערבי אחד שיסלול את דרכו. הלכו האיש והערבי יומם וליל, הלכו והלכו והרקיע לא התקרב. שאל האיש את הערבי – כמה רחוקים אנו מן השמיים? הערבי עצר וביקש מעט עפר. הריח הערבי את העפר ואמר – שישה מיילים. הריח האיש את העפר, אך לעומתו הפך העפר פניו החוליות, ושתק ושתק ושתק.
*
2:38, קו דיווח 211 – 340:
סמיר אומר שפעם היה פה ים.
אנחנו מחפשים עקבות של חוברה מדברית, או מחבל־דמה. השמיים שטופי פצצות תאורה והסלעים של קו דיווח 211 ספוגים לווייתנים עתיקים. סמיר יכול להרגיש באצבעות את כיוון הזרימה הפרה־היסטורית, ואני מתרגמת לו את הפקודות בקשר מעברית לכיווני אוויר. עשרים קטנות, חמש־עשרה, עשר; פנסי הראש שלנו רומסים את החול שפעם היה צוק תת־ימי.
מגוון א', מברגונית ג', כאן משנה קודקוד. רשאי אש. אני אומר שנית, רשאי אש, עבור.
סמיר עוצר בבת אחת. אני מתנגשת בו, מנוזלת; הרוח מערבבת בתוכי את האבק, פקודות פתיחה באש ושלדי דגים בני מיליארד. הוא מושך גם אותי מטה אל החול.
אש אש אש.
*
ים תטיס – הים הנעלם:
פעם, לפני 260 מיליון שנה, התחיל הים. תחילה, כל היבשות השבורות בעולם היו מחוברות ליבשת אחת – פנגיאה, עד שהים החל פולש ממזרח ושחק את ליבה עד שהתפורר לחתיכות שבהן אנחנו חיים עד היום.
תטיס הייתה טיטאנית – אחת מאלות הים, אחותו ואשתו של האל אוקיינוס; אימו של אכילס; אחת משליטות העולם המיתי. אך עולמה שלה נבקע ורוסק ועלה בלהבות שוב ושוב, והיא שלטה בו עד שלא יכלה לו, עד שהתאבכה השמיימה והתפוגגה לענן.
בשנת 1893 גילה המדען האוסטרי אדוארד סואס את מקורו של אותו ים נעלם. אותם שברי עולם שפעם הרכיבו את פנגיאה הפכו ללב העולם השבור, רעדו בתוכו עד שנכנע, עד שנספג בהם. אותו מדען אוסטרי קרא לים הנעלם ההוא "תטיס" – שמם של אלי טבע שהעולם מכה בהם ובתוכם, רועד ובוער ומבקע עד שהם מתפוגגים; מותירים אחריהם ריק מלא סימני חיים מתים.
*
כשסמיר מספר לי את זה, הפנים שלו מוארות בפצצות התאורה וברעד יבשות פנימיות. אנחנו יורים ח"קים והאוזניים שלי נמסות ואני חושבת על תטיס, שטבלה את אכילס בנהר השאול כדי שיהפוך לחסין מכל פגע חיצוני; שחץ מורעל שרף אותו מבפנים. אני מכסה את העיניים מפני אבק השריפה ומרגישה שלדי דגים חוליים בני מאות מיליון שוחים את דרכם דרכי, פנימה למעמקים.
מגוון א', מברגונית ג', כאן משנה קודקוד. חדל. אני אומר שנית, חדל, עבור.
אנחנו מורידים את האוזניות, נשכבים אחורה ועוצמים עיניים. הסלע מאחוריי מזמזם מקיפודי ים בראשיתיים, מחלומות מאובנים של חסרי חוליות שאינם קיימים כבר ועדיין קיימים ומקולו של סמיר שאומר לי שגם ים יבש הוא עדיין ים, שמאובן רק מסמל את אחיזת החיים במקום שהוא ארץ גזרה, במקדש היבש של הכלום.
*
4:12, קו דיווח 341 – 580:
אני עפה. גלי היוטה של האוהל נפרשים סביבי ואני נופלת דרכם ודרך הגלים ואני טובעת ולא נחנקת מהם. אני נחנקת ממני. לווייתני סלעים עפים סביבי גם ואני מתמזגת; עוברת דרכם היישר דרך דופן הבטן הלווייתנית שלהם אל מעמקיהם, נבלעת כמו יונה הנביא, לוקחת איתי את דגי המעמקים המאובנים שלי; מטרושקה בין־דורית מאובנת חלקית. אני לא בטוחה מי מאיתנו מאובן יותר – חיות הים שהפכו לנגב המערבי, אלו שבלעתי אני ובלעו אותי, או אני עצמי.
סמיר מעיר אותי ואומר שהגיע הזמן לחזור.
*
לילה אחד אמר הערבי לאיש – הינה, בוא איתי ואראה לך את המקום שבו פוגשים השמיים את קצה המדבר. נטל האיש את סלו והלך עם הערבי עד למקום שבו נקרעו שמי הכוכבים. הניח האיש את סלו בחלון השחור הקרוע, עצם עיניו והתפלל; ועד שפקחן, נעלם סלו. נבהל האיש מפני גנבי מדבר הספוּגים בסלעים השחורים היצוקים סביבו, עד אשר צחק הערבי ואמר – והרי זהו כלל אינו חלון, אלא הגלגל החוזר ברקיע; ביתה הנע של החמה. המתן עד מחר, ואשר איבדת יחזור אליך כמו לא אבד מעולם.
*
6:18, קו דיווח 580 – 1:
תמיד כשהשמש עולה אני מרגישה כאילו שום דבר לא באמת קרה. אני אומרת את זה לסמיר, והוא מרים מהחול מקל שבור. הוא אומר שהחוברה המדברית הייתה כאן, מצביע על סלע לבן ומסביר שעל פי כיוון הרוחות ועל פי זווית השבר, אפשר להרגיש את הנוכחות הקטנה ביותר. צריך רק לדעת איך ועל מה להסתכל.
אני מספרת לסמיר על הלווייתנים הבולעים; על התעופה. אני מספרת לו שאני לא בטוחה אם עפתי או נפלתי או טבעתי או נבלעתי; שאני לא בטוחה שחלמתי או שרציתי להתעורר.
סמיר מצביע על ערפל לבן לפנינו ואומר לי להסתכל טוב – זה קו הצחיחות. קו דמיוני שמפריד בין אזור שמרגישים בו את היובש של המדבר ובין אזור שמרגישים בו את להט הערבה. אנחנו עומדים בעמק בין שני צוקים, כבר מריחים את השמן לניקוי הנשקים מרחוק; ואני חושבת על גבולות דמיוניים בין חוץ לפנים, בין שמיים לארץ; אם כל מה שמונע ממני לעוף אל הכוכבים פנימה או למעלה הוא בסך הכול קו דמיוני אחד דק.
*
אנחנו חוזרים לגדוד. השמן מהנשק שלי טפטף על כל המדים שלי וגם של סמיר ואני מתביישת. אני אומרת לו שייתן לי אותם ואני אכבס, והוא אומר שהוא יודע שאני לא יודעת לכבס שום דבר ושאם כבר, אני אתן לו לכבס את שלי. אני מחליפה למדי א' ומושיטה לו את המדים הקרושים בפרצוף בוער.
במגרש המסדרים אנחנו בוהים במפקד האוגדה. העיניים צרובות הנגב של כולנו כמעט ולא מכילות שוב את הרי הגליל המערבי. מפקד האוגדה אומר משהו על הכשירות המבצעית שלנו, על התרומה הלאומית של הגדוד הצפוני שלנו בתרגיל בנגב, ואני מנסה להתעלם מהלווייתנים, מהסלעים עמוסי הקיפודים ומליבה של תטיס, השבור ליבשות.
אנחנו שרים את ההמנון. סמיר נושך את לשונו; כובש את העיניים טרופות הנגב באספלט של מגרש המסדרים.
אנחנו מסיימים לשיר ויוצאים הביתה.
*
אגדת הגלגל ברקיע:
כשהייתי קטנה, אגדות תמיד סימלו את סוף היום. רגע אחרי מקלחת, ריח השיער החפוף של אחיי ושלי ממלא את החדר; רגע לפני הלילה, לפני שמחשיך הכול. אגדה אחת לפני הסוף.
באגדה הזו, מגיע האיש אל ציר הארץ; המקום שבו גלגל החמה מסתובב. הוא מניח בו את הסל שלו, והוא נעלם – מחכה עד למחרת, עד שיחזור. בעולם של פעם, האמינו חז"ל שלכל כוכב בפלנטה יש "גלגל" משלו; האמינו שיש נקודה שבה לעולם יש סוף, שניתן להגיע ללב הדברים עצמם. שיש מקום אחד שבו השמיים והארץ נפגשים; הגבול הסופי, הנחרץ והוודאי ביותר. הרגע שבו ממצים את כל האפשרויות, שבו כל הדברים שאי פעם איבדנו חוזרים אלינו בשלמותם, שבו אפשר סוף סוף לנשום.
אני עוצמת עיניים ומתמזגת באגדה.
(ציור: קארין גורליק)
