פתח דבר
מה מקנה את המשמעות להתנסות היומיומית, לרגעים המכוננים את השגרה: התבוננות החוצה מן החלון, זיהוי הקץ הממשמש ובא במערכת יחסים, מציאת האומץ להשיב מבט לאם, לאהוב, לארוסה, לילד?
נדמה שזו השאלה שהולכת ומצטללת מתוך הקריאה ביצירות הנכללות בגיליון הנוכחי של צריף. כמו קודמו, הוא מבקש לברוא רצפים של יצירות, להצביע על נקודות ההשקה ביניהן, ליצור הקשר, אבל גם להניח אותן כשלעצמן. ואולי זה פועל יוצא בלתי נמנע של תהליך העבודה. עורכי הגיליון ניגשים אל החומרים בלי שיגדירו מראש נושא או סוגיה. מנחה אותם הטעם האישי לבדו, והשיחה הנרקמת ביניהם באשר לטעם, לשיפוט פרטי.
מתח זה, בין הרצון לשפוט כל יצירה לגופה ובין השאלה על אודות החיבורים האפשריים בין טעמים נפרדים, בין אטומים של יצירה, מיתרגם, כמעט מאליו, לתשתית פואטית: כל רגע, כל התנסות, כל חוויה שנמצאו ראויים לכתיבה, להשתהות, נמצאו משום שהם מגלמים בתוכם תובנה קיומית, פתח לחקירה מטפיזית. בשיא הבנליות שלהם הם נעשים הכלים והעדשות לבחינת המסגרות הממשמעות, ובכללן האמנות, כמקור וכתכלית. את המילים בגיליון מלווים דימויים של האמנים אסף רומאנו ואור שלו. והקריאה בו מוליכה אל המחוזות של הכתיבה הקובעת את נקודת מוצאה ביצירה אחרת, מגיבה אליה, מדובבת אותה, משתעשעת איתה, מנסה לתפוס משהו מהתודעה הכותבת באמצעות התגובה.
לכן אין פלא שהגיליון, על מהלכיו, כמו מהדהד משהו מעבודתו רבת ההשראה של המשורר זלי גורביץ׳, שבמשך שנים חקר את המתחים בין היומיומי לקיומי, בין משחק להרהור, בין תחום יצירה אחד למשנהו, בין מחשבה אקדמית לכתיבה ניסיונית. בשיחה עמו הוא מפליא להעניק מילים ליחסים המורכבים הללו, ולהפוך בכך את התשתית הסמויה של הגיליון לנושאו הגלוי.
קריאה נעימה,
שמעון אדף
