הנאומים המרגשים של נציגות בוגרי.ות המחלקה -
איילה מלו:
סגל יקר, בוגרות, בוגרים ומשפחותיהם, ברוכים הבאים,
חשבנו שהיום הזה לא יגיע לעולם.
קיווינו להגעתו, ספרנו חודשים וימים, ועכשיו כשהוא כאן אני לא רוצה שהוא ייגמר, כי זה אומר להיפרד מחברות וחברים שמעוררים בי השראה ומרצות ומרצים שהיו מורים, מנחים והשפיעו על חיי ועל חיי חבריי לספסלי הלימודים.
הרשו לי להתחיל את דבר הבוגרות והבוגרים עם סיפור אישי קצר.
רגע לפני שעליתי לכיתה ה' התאהבתי. הוא היה רופא ארגנטינאי, בעל שיער מעט ארוך, מעליו כובע שחור ובו כוכב חרוט. שמו ארנסטו גוורה דה לה סרנה, המוכר גם כ"צ'ה". יותר מפתיעה מילדה בת 11 שמתאהבת במהפכן מרקסיסטי הייתה תגובת אמי, שכשנודעה לאירוע מיהרה לקנות לי ספר קצר על הביוגרפיה של צ'ה ועודדה אותי להכיר את מעשי האדם שלדבריה "הצליח לשנות את העולם". אני זוכרת איך שבתום הספר פניתי לאמי ושאלתי אותה:
"אמא, מה לומדים באוניברסיטה בשביל לשנות את העולם?"
והיא השיבה:
"יש הרבה דרכים לשפר את העולם... אבל אם את רוצה להבין ממש טוב איך לשנות אותו, תלמדי סוציולוגיה."
וכך זה אכן היה.
במהלך השנים האחרונות גיליתי, יחד עם כלל הסטודנטיות והסטודנטים של המחלקה, עולם חדש של ידע העוסק בהבנת ההתנהגות האנושית, החברתית והתרבותית. אולם מעבר לכך, למדנו, דרך הדוגמאות האישיות של המרצים והמרצות שלנו, כיצד לתרגם את הידע למעשה.
לימדתם אותנו דרך ספרים, מאמרים ודרך הפעילויות החברתיות שלכם כיצד להפוך תצפית לתיאוריה, תיאוריה לתיזה, ותיזה לפעולה.
כשאני אומרת את זה ככה זה נשמע שלהוביל שינויים זה קל, אבל העולם בו אנו חיים איננו פשוט, ולעיתים קרובות נדמה שמאמצינו לשנות אותו בעזרת הידע הנרכש נעשו לשווא.
האנתרופולוג הברזילאי דרסי ריביירו התייחס לתחושה הזו באחד מדבריו המצוטטים ביותר:
"נכשלתי בכל מה שניסיתי בחיים.
אך כישלונותיי הם ניצחונותיי. הייתי מתעב להיות במקומו של האדם שניצח אותי."
כמו שאתם רואים, חלפו כמה שנים מאז הייתי בת 11 ואהבות ישנות התחלפו בחדשות, אך הרצון לשנות עודנו נשאר. עכשיו זה תלוי בנו להפעיל את הדמיון הסוציולוגי כדי למצוא את הדרכים לעשות זאת.
תודה לכם, חברות וחברי הסגל, על השנים המשמעותיות ותודה לאנשי ונשות המחלקה, ליאור, עירית, לימור ותומר, שעבודתכן כל כך חשובה ומוערכת על ידינו.
שני לוי -
חבריי הבוגרים, משפחות יקרות ומרצי המחלקה הנכבדים ערב טוב!
אני חייבת לציין שאני מאוד מתרגשת לעמוד פה היום ולשאת דברים בשם המחלקה שלנו על שלוש השנים המטורפות שעברנו ביחד. התחלנו את התואר שלנו אי שם בשנת 2019 והעברנו סמסטר שלם ונורמלי, רכשנו חברים חדשים וצברנו חווית ואז התחילה הקורונה. עברנו כסטודנטים חוויה שלא כל סטודנט זוכה לחוות, העתקנו את עצמנו ואת הלימודים שלנו למתכונת מרוחקת ומקוונת. כולנו עשינו פדיחות בזום, חלקנו יותר מאחרים, וכולנו היינו צריכים להסתגל מחדש למצב. אבל הצלחנו לעשות את זה כי עובדה שאנחנו כאן, היום, מקבלים את התעודה ואת התואר.
אני זוכרת כששאלו אותי מה אני לומדת ועניתי אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, התגובה הראשונית הייתה, מה זה? אז התשובה היבשה היא שסוציולוגיה היא חקר החברה ואנתרופולוגיה היא חקר התרבות, אבל אני אשמח לנצל את המעמד ולשתף אתכם מה זה בשבילי אנתרופולוגיה וסוציולוגיה.
דמיינו שאתם צופים בהצגה באולם התיאטרון, העלילה מעניינת, הדמויות מתפתחות ואתם נשאבים אל הסיפור. לפתע, מישהו מסיר את הווילון ואתם נחשפים אל מאחורי הקלעים. מעכשיו, אתם רואים לא רק את ההצגה עצמה, אלא גם את עובדי התפאורה, את השחקנים מחליפים בגדים ומשננים טקסט של הרגעים האחרונים.
וזה בשבילי אנתרופולוגיה וסוציולוגיה, הסרת המעטה שבין המציאות שאנחנו חווים לבין מה שגורם לאותה מציאות להיות מה שהיא.
לי באופן אישי, היה קצת קשה עם זה בהתחלה, לצאת אל העולם ולהיות כל הזמן מודעת לגלגלי השיניים שמניעים את הכול, אבל לאחר תקופה הבנתי שהלימודים העניקו לי סט כלים שאין שני לו, ועם אותם כלים אני יכולה לצאת החוצה ולהבין בצורה טובה יותר את העולם.
להבין בצורה טובה יותר אינטראקציות בין אנושיות, להבין בצורה טובה יותר מוסדות והתפתחויות של חברות, להבין שטקס יכול להיות ריקוד גשם בשבט מרוחק באפריקה אבל גם משחק קלפים בין ארבעה חברים. בשלוש השנים האחרונות למדנו שאין אמת אחת, למדנו על האחר ואולי יותר מהכול למדנו על עצמנו.
זו גם ההזדמנות להגיד תודה למרצים שלנו ולסגל המחלקתי שאפשרו לנו ללמוד, לשאול, לחקור ולצאת אל העולם עם סט כלים משופר ומשודרג.
לסיכום אשמח לשתף באנקדוטה אנתרופולוגית.
בשנה הראשונה שלנו באחד השיעורים בקורס מבוא לאנתרופולוגיה למדנו על בני שבט הטרובריאנדים. בני השבט חיו בכפר דייגים על שפת הלגונה, ומלינובסקי, שהיה אחד מאבות האנתרופולוגיה, בחן את ההתנהגות שלהם במהלך הדיג. הוא שם לב שכאשר הדיג מתרחש בלגונה, הצפויה והידועה לבני השבט, הדיג לא מרגש או מרתיע אותם, שכן מדובר בפעולה יומיומית ובני השבט נמצאים בטריטוריה מוכרת. לעומת זאת, בפעמים בהן ייצאו משלחות דיג אל הים הפתוח והלא נחקר, כל בני השבט התנכסו וניהלו טקסים הכוללים תפילות וכשפים.
השיעור הזה לימד אותי יותר מהכול, שכבני אדם, כאשר אנו נמצאים בטריטוריה מוכרת וידועה מראש אנו שרויים בביטחון, אך כשפנינו אל טריטוריה חדשה אנו נדרשים לבצע קפיצה של אמונה אל עבר הלא מוכר והלא צפוי.
בסיומן של שלוש השנים הללו, אני מאחלת לכולנו שנבצע את קפיצת האמונה הזאת אל עבר הדרכים החדשות שמחכות לנו. שנחקור אותן, נלמד אותן, ונצמח מהן, ואני מאחלת לכולנו שננחת במקומות הכי טובים שרק אפשר.
תודה!
