סדנת פרוזה: כלי המלאכה של הכותבים
מנחה: עינת יקיר
הם אמורים להגיע בכל רגע. הדלת תיפתח, את תעמדי שם והם ייכנסו. הם בטח יברכו לשלום, יציגו את עצמם ויגידו כל מיני דברים. ומה תגידי את? את מכירה את עצמך. את תעמדי שם קפואה, המילים, כמצופה משנים שחונות, לא יזרמו. נוכחותם של כָּארֶם ומָרְיַם לא תעזור לך להיפתח. את מכירה את עצמך. מזל שהילדים שונים ממך, הגנים של אבא שלהם הצילו אותם, אבל לצערך הגנים לא עוברים מהילדים לאימא.
את נכנסת לחדרך, נועלת את הדלת ונעמדת מול המראה, מנסה לדמיין את המפגש. בכל הכוח מנסה להוציא מעצמך משהו, לזרוע בפנייך הבעה כלשהי. את לא מצליחה. משהו שם לא מצליח לזוז. הבעות פנייך או היעדרן הן לא דבר חדש לך. אבל היום זה שונה.
"את בסדר, יאמּא?"[i] קולו של כָּארֶם מגיע מעבר לדלת.
"כן, כן. הכול בסדר יאמּא," את עונה.
"סחטתי תפוזים. הם בטח לא כמו התפוזים שלהם בפלסטין, אבל זה מה יש." הוא משחרר צחוק קל בתקווה שיחדור מתחת לדלת או דרך חור המנעול, וירכך את פנייך, אבל הצחוק שלו לא מוצא את דרכו פנימה.
במראה משתקפת תמונה אחרת – אבא שלך מעיר אתכם בצרחות: "קוּמוּ יאבּא, קוּמוּ!" את קמה בבהלה עם שלוש אחיותייך ושני אחייך. הרבה שאלות נזרקות לתוך חלל הבית: מה קרה, יאבּא? יאבּא, מה קרה? למה צריך לנעול נעליים? לאן הולכים בשעה כזאת? השאלות מרחפות מעל ראשך, את לא זוכרת את כולן, את עסוקה בלבחון את אימך שמכניסה עוד ועוד בגדים לתוך שקיות בד ובוכה בשקט. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שהיא בוכה בנוכחותך, אבל זה בכי מסוג אחר. בתור ילדה בת חמש, את חושבת באותו רגע שזה בכי נעים ורך, אבל הקריאות של אבא שלך פחות נעימות, אפילו קצת מאיימות. אבא שלך מפציר באימך להפסיק לבכות ולהתרכז. "צריכים לצאת מהר. אַבּו אַחְמָד אמר שלא יחכה לנו אם נאחר." אימא שלך מגבירה את המהירות, גם את הבכי. עכשיו זה פחות נעים. כל האחים הגדולים נראים לחוצים, הם עוזרים לאימא שלך באריזת החפצים, ואת, הקטנה מכולם, היחידה שחושבת שזה לא נורא לשבור את השגרה ולצאת להרפתקה. קולו של אבו אחמד מתפרץ בנימה מבהילה, "יאללָּה אַבּו סָאלֶם! צריכים לזוז. עומדים להפגיז. יאללָּה!" אבא שלך מוציא את שקיות הבד ומניח אותן בתוך עגלת הטרקטור, מרים אותך מעלה ומכניס אותך ראשונה לתוך העגלה. האחים והאחיות שלך מצטרפים, הם נראים יותר עצובים מקודם, חלקם אפילו בוכים. אימא שלך עולה גם כן, מתיישבת לידכם על רצפת העגלה וממררת בבכי על כך שלא הספיקה לארוז את אסופת השירים של אִבּרָאהֵים טוּקָאן.[ii]
"טוּקָאן מת. השירים שלו יכולים למות, גם כן." אבא שלך אומר לה בעצבנות.
הוא קופץ לתוך העגלה ואומר בקול חנוק: "סע, אַבּו אַחְמָד. יא אָללָּה!" הטרקטור של אבו אחמד סולל את דרכו בסמטאות "עין כָּארֶם". אימא שלך נראית עצובה מתמיד, הדמעות שלה זולגות על ברכך, את מתפתה למרוח אותן על רגלך ולצייר בעזרתן ציור. את מציירת עץ גדול ללא שורשים, ללא אדמה תחתיו כי אין מספיק דמעות. בדרך העפר, ביציאה מהכפר, חושך מתוח פרוש מסביב. את מריחה את האבק שהטרקטור מפזר. גם עכשיו הריח מתגנב מאחורי המראה. האבק סותם את דרכי הנשימה שלך. אין לך אוויר. את פותחת את החלון, התרנגולות אוכלות מהתבשיל של אתמול, שזרקת להן מוקדם בבוקר.
"יאמּא, סיימת להתארגן? תפתחי, אני רוצה להראות לך משהו," קולה של מָרְיַם מגיע מחוץ לדלת.
את פותחת. מרים מניחה על כתפיה שָׁל עם רקמה פלסטינית שאותו קיבלה במתנה מהדודה אִבּתִסָאם, עת נסעה האחרונה לביקור ברמאללה בשנה שעברה.
"מה את אומרת, זה יפה, נכון?"
"יפה מאוד." את עונה.
"זה גם מתאים לאירוע."
"כן, מתאים."
התרנגול קורא לפתע.
"מה פתאום הוא נזכר עכשיו לקרוא קריאת השכמה. תרנגול מוזר." מָרְיַם אומרת.
שתיכן שומעות את הצלצול בדלת.
"נראה שהם הגיעו יאמּא. את באה לקבל את פניהם?" כָּארֶם שואל.
את יוצאת מהחדר. מָריַם וכָּארֶם מלווים אותך לקראת הדלת. כּארֶם פותח. כל הנוכחים, מלבדך, מחליפים מילים וחיוכים. את שומעת אבל לא מצליחה להפריד את המילים, כמו בשפה זרה ולא מוכרת, הצלילים עוברים ליד אוזנייך ולא חודרים. אישה מבוגרת, כמעט בגילך, מניחה קופסה מעץ בידיים שלך. את נזכרת לברך "אהלן וסהלן". "הבאתי לך את זה במיוחד מהבית בעין כָּארֶם," היא אומרת. כולם נכנסים ומתיישבים בסלון. את עדיין מחזיקה את הקופסה הסגורה. "תפתחי, זה בשבילך," היא אומרת. את מנסה לפתוח ולא מצליחה. מָרְיַם נחלצת לעזרתך והקופסה נפתחת לפתע בלי מאמץ. אדמה! עפר בתוך הקופסה. הגוף שלך נרתע לאחור, כאילו נחש נגלה לעינייך. את לא שומעת את המתרחש סביבך, והתמונה של האורחים מיטשטשת, מחשבה אחת ברורה משתלטת עלייך – מי הייתה הראשונה לבגוד, את באדמה או האדמה בך?
[i] יאמּא: האופן שבו פונים ילדים וילדות לאימם וגם האימא לילדיה – בנים ובנות. אותו הדבר לגבי "יאבּא", הפנייה של האב לבנותיו ובניו, ושלהם אליו בחזרה (בדומה ל "אבאל'ה" בפי יהודים שהגיעו ממדינות ערב).
[ii] אבראהים טוקאן הוא משורר פלסטיני ומחבר ההמנון הפלסטיני. טוקאן נפטר בגיל שלושים ושש ממחלה כרונית, בשנת 1941.
