סימביוזה | סוהא טוויל קאדרי

​​סדנת פרוזה: עולמות אפשריים

מנחה: אתגר קרת

​"יותר מדי" – שתי מילים שיכולות לסכם את מנעד רגשותיי בתקופה האחרונה. כולם עולים עליי כאילו אין לי רצונות משלי. אף אחד לא שואל אותי אם מתחשק לי לעבוד, אם אני רוצה להמשיך, ובאיזו נקודה בא לי לעצור. כולם רודפים אחריי, ומי שלא משיג, מקלל בקולי קולות.

יום רגיל שמתחיל בשעה חמש וחצי בבוקר. אני יוצא לדרך מהקמפוס בהר הצופים, חולף על פני בית הקברות הבריטי, אחד מבתי הקברות הניחנים בעוצמת יופי שמעוררת בך את התשוקה למוות. חבל שאנחנו גומרים במשחטה ולא כאן. ריח של טל וטבע שעוד לא התעורר צולפים בגופי. הקלילות והבדידות נעימים לגוף, חוץ מאבו טָארֶק שמכוון אותי, אני לבד. שנינו עושים את הדרך בשתיקה, אף אחד לא מחכה לנו באף אחת מהתחנות הרבות מהר הצופים ועד לרחוב הנביאים. טוב, אמרתי כבר – שעת בוקר מוקדמת. בעיר הזאת, לא אני ולא אבו טָארֶק צריכים את הווייז שיראה לנו את הדרך, שנינו מכירים אותה בעיניים עצומות, שנינו רגילים לעשות אותה מדי יום, כמה פעמים ביום, שנינו חסרי כל שליטה או סמכות לשנות בה משהו, רק לה יש את הכוח להתל בנו ולשחק בנפשותינו. רחוב הנביאים, השעה 5:50, הנוסעים הראשונים מתחילים לעלות, גבר עם כיפה שחורה ואישה שנראית חיוורת, חסרת כל צבע על אף השעה המוקדמת. "יש לי בחילות" אומרת האישה ומתיישבת. אני נחרד מההצהרה. רק שלא תקיא עליי. "אחרי שתסיימי את הבדיקה, נלך לאכול ארוחת בוקר בקפה של המרכז המסחרי, בבית החולים," הוא עונה לה ומתיישב לידה. שניהם יושבים מהורהרים כאילו נטשו אותי מזמן, רק בגופם הם עדיין איתי. אני ממשיך את שגרת היום, נוסעות ונוסעים עולים ויורדים ולאף אחד לא אכפת שאני חנוק. בשעות הבוקר הריח שלהם עוד נסבל. לפעמים, בשעות אחר הצהריים, הריחות מעבירים בי חלחלה עד כדי חריקת בלמים. כדי לברוח מעצמי אני מדמיין את אבו טָארֶק מפנק אותי בשטיפה יסודית ומסאז' של סבון ריחני. השעה 19:40, כל הכיסאות תפוסים ולא מעט אנשים עומדים. כבד לי, אבל מי שואל אותי בכלל. אני עוצר בתחנה של רחוב טהון בשכונת קריית היובל, מול "המפלצת". איש מבוגר עם מקל הליכה עולה בתחנה, הוא עומד כחצי דקה קרוב לנהג כי אף אחד לא קם בשבילו. שלושה אנשים מבוגרים ובחור צעיר עם אוזניות ועיניים בתוך טלפון נייד יושבים בכיסאות הקדמיים. האישה המבוגרת שיושבת ליד הבחור מעירה לו, "בחורצ'יק, תן לו לשבת. למה אתה יושב כאן בכלל?" הבחור קם במבוכה ונשאר לעמוד קרוב למושב. האנשים שעומדים מצטופפים עוד יותר. שני בחורים שעומדים צמודים מדברים ביניהם בערבית תוך כדי שאני מתנדנד בעיקול. אישה שעומדת לידם צועקת על אחד מהם:  "מה זה? תעמוד כמו בן אדם. תפסיק לגעת בי!"

"מי נוגע בך? מי רוצה בכלל לגעת בך?" הוא עונה לה בבוז ובגסות.

"אף אחד לא רוצה שתיגע בו עם הידיים המטונפות שלך!" היא לא נשארת חייבת וצורחת לעברו. הרוחות מתחילות להתלהט, אנשים מסביב מתחילים לצעוק על הבחור, הוא מצידו לא נבהל ונובח עליהם בחזרה. החבר שלו יוצא משלוותו ומתחנן בפניו: "חַ'לַס! חַ'לַס! בִּדַכּ יֻקֹתלוּנא מִתֶל אִִיָָאד?" [1] הבעת פניו הזועפת משתנה ברגע, הוא נאלם דום. כולם נרגעים ושוררת דממה. אני ממשיך לנסוע עם בטן מלאה.

השעה 23:45 , יום רגיל עבר עליי. אני מרגיש עמוס והעיר הזאת לא נותנת מנוחה. כולם עסוקים בעצמם, אף אחד לא מתעניין בי. מבחינתם אני רק מספר – קו 19, מקסימום לוח מודעות, כמו זו שהדביקו לי על כל הגוף אתמול: "גדעון סער. תקווה חדשה לישראל". אם זה ימשיך כך, יום אחד אני אתפוצץ. כשהמבטים שלי ושל אבו טָארֶק נפגשים, אני מבין היטב – גם הוא עומד להתפוצץ.