אריק שלנו | שרון הלוי

​​​​סדנת פרוזה: קומפוזיציה – מונולוג ודיאלוג

מנחה: אתגר קרת

​
כל ערב לפני השינה, אימא שלי הייתה שוכבת בחדר שלי ושל נומה, אחותי הקטנה, ברווח הצר שבין שתי המיטות שלנו. ככה, על הרצפה. ביד אחת הייתה מחזיקה את היד של נומה וביד השנייה את היד שלי. הידיים שלה היו קצת מזיעות ומחוספסות, אבל תמיד עם לק אדום בציפורניים, שאהבתי ללטף שוב ושוב.

זה היה הרגע שלנו. מין דממה כזאת שהייתה נופלת עלינו קצת בבת אחת מדי, נדחפת לחדר ברוך אלים ופתאומי אחרי הקראת סיפורים מומחזת, קרנבל צוהל שהוקם לכבודנו ערב ערב. בדרך כלל היינו עייפים, אבל שיתפנו פעולה כי רצינו לעזור לה לשמח אותנו. היא הייתה מנשקת אותנו המון וחזק, מחבקת כאילו לא נתראה יותר לעולם ואז מכבה את האור ואומרת "עכשיו די." בעיקר לעצמה. כל ערב מחדש הייתי בטוח שהפעם, רק הפעם, העייפות תנצח אותה והיא תירדם איתנו ותוותר. תעביר אותה. ותמיד טעיתי. נומה אחותי, שפיתחה כנראה מנגנון כמו שלי, הייתה שותקת ובוהה בתקרה. אולי לא רצתה ללכוד את המבט שלי, כדי שלא נצחק בטעות ואימא תיעלב. יכולתי לשמוע את הדריכות הזאת שלה נטענת בחושך.

ואז זה היה מגיע.

"ועכשיו – התקווה."

אחותי עוד הייתה מספיקה לשרבב את ה"או־או" במבטא אמריקאי שלמדה מהגננת הטקסנית שלה, זילי. אימא הייתה מתעלמת ומייד עולה בסולם: "כל עוד בלבב פנימה, נפש יהודי הומייה." היא הייתה עוצמת עיניים ונכנסת לדרמה שביימה לעצמה בראש. לא ידענו מה היא רואה שם אבל הגרסה שקיבלנו הייתה תמיד איטית ומתמסרת. לא חשבנו להפריע לה או להצטרף. קלטנו שזה בגלל אריק שלי, כך קראה לו, שתמונתו הייתה מונחת על השידה ליד מיטתה, ואחר כך עברה לסלון. אולי כי לאבא שלי נמאס שאריק מציץ עליו דווקא בחדר השינה. אני באמת לא יודע. אריק היה המפקד שלה בפיקוד דרום ואחר כך גם ראש הממשלה, אבל זה כבר היה הרבה אחרי.

כשהייתה פקידה שלו בפיקוד, סיפרה, הוא היה מעדיף אותה על כולן. "אני הבנתי אותו," הייתה נזכרת, "גם כשהוא שתק." אימא הייתה צעירה מאוד והוא כבר איש מבוגר, אבל נראה לי שזה אף פעם לא הפריע לה. היא הייתה שלו והוא מעולם לא הפסיק לפעום בה. חלק מהסיפורים, כנראה, שמרה לעצמה, ועל אחד או שניים הייתה חוזרת שוב ושוב. כמו על סיפור הפציעה של אריק במלחמת העצמאות, שתמיד אהבה לספר רק כשאבא בסביבה. "הוא ישר בדק בתחתונים אם משהו שם נפגע," אימא קרצה לי והסמיקה. "אבל האחות שטיפלה בו אחר כך בבית חולים נתנה לו נשיקה על השפתיים ואריק שלי הבין טוב טוב שאצלו בתחתונים הכול בסדר."

פעם, כשעברנו ליד לטרון, אימא עצרה וביקשה שנצא מהאוטו כדי לראות בדיוק איפה הוא נפצע ואיך אמר לחייל שהציל אותו "ברח, ברח, תשאיר אותי כאן." בשום אופן לא הסכמתי לצאת. ישבתי ושתקתי והיא לחצה, עד שבסוף התפוצצתי וצעקתי עליה: "שמענו על אריק שלך כבר, איזה גיבור חרא הוא." אימא הסתובבה אליי מהמושב הקדמי והניפה את היד שלה. בדרך לפרצוף שלי היא כנראה התחרטה וככה יצאה לה חצי מכה חצי לטיפה. בכל זאת בכיתי. אני לא זוכר בן כמה הייתי כשאימא הפסיקה עם שירת ההמנון הלילית ולמה. אולי כשאריק האמיתי התנגש חזיתית עם מגדל החלומות שהיא בנתה, ואולי סתם כי כבר גדלנו.

היום, אחרי די הרבה שנים שאני בעצמי בצבא, אני רק יודע שבכל טקס צבאי שבו מגיעה התזמורת לנגן את התקווה, אני נזכר בשניהם, באימא ובאריק שלה. אני תמיד מתאפק לא לצחוק כשאיש המצלתיים נותן את שתי הדפיקות היחידות שיש לו, בתזמון שחייב להיות מושלם.

ברגע הזה אני תמיד מדמיין איך התזמורת נוסעת דרך ארוכה לבסיסים נידחים באוטובוס מקרטע, והוא נרדם בדרך, הראש נדפק בחלון, רק כדי להגיע ולתת סוף סוף את כפל המטחים שלו בזמן, ברגע המדויק שבו נעוץ סלע קיומו הצבאי והמוזיקלי.

בבוקר שבו הייתי צריך לקבל דרגת אלוף, התעוררתי ונזכרתי בתמונה שלו, של אריק כאלוף, ממלחמת יום הכיפורים. אותה תמונה שנחה אצלנו בסלון ותמיד קצת הפחידה אותי, עם התחבושת על הראש הלבן וקווצת השיער המאפירה שנלכדה לו בחבישה. בכל פעם שהסתכלתי בתמונה הזאת, ניסיתי להבין מחדש מה אימא שלי מצאה בו. כל מה שראיתי מולי היה איש עייף עם יד אחת על ההגה, שרוצה הביתה, לישון.

במגרש המסדרים בקריה התאספו כמה עשרות אנשים. משפחות, קצינים ומקבלי הדרגות – חוץ ממני, עוד שניים. בצפיפות החגיגית, קלטתי שאימא שלי עדיין לא הגיעה. התזמורת כבר כאן והטקס עומד להתחיל. סימנתי לאחותי שתתקשר אליה שוב. היא ניסתה ולפי הזמן שהטלפון היה מונח לה על האוזן מבלי שתוציא מילה, הבנתי שזה לא טוב. אולי דווקא הפעם לא יתחילו בזמן. איש המצלתיים כבר עמד מוכן ועצבן אותי. משום מקום הרמטכ"ל נכנס וקרא לי לעלות לבמה. "המפקד", התקרבתי והצדעתי, "המפקד, אם אפשר, אימא שלי מאחרת. אולי תתחיל מהסוף?" הרמטכ"ל לא הצליח להסתיר חיוך עקמומי. היה לי ברור שהוא לא אוהב את זה. הוא קרא לקצין הבא אחריי והטקס התחיל. לקחתי אוויר וקיוויתי שהארכה שקיבלתי תצדיק את עצמה.

נומה ישבה לידי ברווח של כיסא ושנינו ידענו שאת התקווה הזאת, לא נצליח לעבור בלעדיה. הקצין ירד מהבמה ואימא עדיין לא הגיעה. הרמטכ"ל סימן לי. טיפה אחת בגב צנחה למותניים. התקרבתי שוב. "המפקד, מתנצל, אימא שלי עדיין לא הגיעה." הוא לא ענה לי ובמבט קר קרא לקצין הבא לקבל דרגה. לקחתי צעד אחורה והתיישבתי, משתדל לא להישען ולהפוך את טיפות הזיעה לכתם.

"אני מת," לחשתי לנומה. "איפה היא לעזאזל?! מכל התקוות בעולם?!" נומה ניסתה לחפש אותה במבטה.

אריק תעזור לי, איפה שלא תהיה, התחננתי.

"סליחה," שמעתי מרחוק, "סליחה, אני צריכה להגיע אל הבן שלי," היא הרימה את קולה ואני הסתובבתי אליה והרמתי את היד. "אימא!" נפלטה לי זעקה. "אימא, אני כאן."