סדנת פרוזה: כתיבה לילדים
מנחה: אתגר קרת
אבא שלי הוא איש משונה מאוד.
היה אוסף דברים מכל מקום, רגל של שולחן, ספרייה ישנה וכבדה. בלי לחשוב פעמיים היה יוצא עם הטנדר וממלא אותו בגרוטאות, כמה בושה.
הייתי מסתכל אלף פעם לכל צד, לראות שאף אחד שמכיר אותנו לא רואה. כמה עלוב הוא היה בעיניי, ממלא את המחסן בזבל עד שאימא שלי כבר איימה שתשרוף לו את כל המחסן.
לאבא שלי יש מחסן ענק. כשהייתי קטן הוא לא הרשה לי לגעת בכלום, היו שם הכלים הכי גדולים ומסוכנים שראיתי בחיי. הייתי יושב לרגליו ומביט בו עובד.
לאט הוא היה משחיז, מהר היה מבריג.
הצעקות של אימי היו בלתי פוסקות. לו היה לי אומץ, הייתי מצטרף אליה ומפליא גם אני בתלונות.
וכמה שהוא עבד, כלום לא נבנה באמת.
חלקים חלקים של גרוטאות, חלקים כה קטנים שהיה מקדיש להם תשומת לב של מנתח, לפעמים לא שם לב שאני שם בכלל. יכולת הריכוז שלו הייתה פנומנלית, כך אני זוכר.
רציתי כבר להיות גדול מספיק כדי שהוא לא ילווה אותי יותר לשום מקום, כי תמיד הוא היה מוצא מה לאסוף מהרחוב, כמה שנאתי את זה וגם קצת אותו.
נמנעתי להזמין חברים אליי הביתה, לא רציתי שיראו מה מתחולל במחסן, יש מצב שהחברים שלי היו מזהים דברים שהמשפחה שלהם עצמה זרקה והוא כבר מייד אסף אליו.
כמה חודשים לפני בר המצווה שלי הוא הסתגר במחסן, לא ראינו אותו ולא שמענו ממנו. מדי פעם היה נכנס לחטוף משהו לאכול ולשתות ומייד חוזר למחסן שלו. העדפתי ככה, נראה לי שגם לאימא שלי רווח.
עליתי לתורה, הוא נפטר מעונשי בהתרגשות גדולה.
אבא שלי היה איש משונה ומופלא. כי כשחזרנו וכל האורחים הגיעו הביתה, מה רבה הייתה פליאתנו, אפילו אימא שלי לא הצליחה לסגור את הפה. שם, בחצר מלאת הגרוטאות עמדה ממלכה, לא פחות.
מסלול מכשולים מעץ, קיר טיפוס גבוה במיוחד (עד היום אני לא מצליח לעלות עד למעלה למעלה), מבוך אותיות קסום ומורכב, אומגה ארוכה שלא הבנתי איך הצליח להסתיר אותה, אבל הוא הצליח.
שבועות היינו משחקים בגינה שלי, כל הכיתה. לפני כמה זמן פגשתי מישהו מהמושב והוא לא הפסיק לדבר על מגרש המשחקים המפואר שבנה לי אבי. ואני התגאיתי. אבל בפנים נשבר לי הלב. כי גם אחרי שהוא בנה לי את הממלכה שהפכה אותי לאטרקציה הכי שווה במושב, הוא המשיך לאסוף גרוטאות, כל יום והגרוטאה שלו.
התגייסתי ומיהרתי ולעוף משם, האיסוף האובססיבי שלו דחה אותי וריחמתי על אימי. הוא בבירור העדיף חברת חפצים על חברתה שלה.
אבא שלי הוא איש מופלא.
הבת שלי רצה אליו בהתרגשות אין קץ, יושבת על ברכיו והוא מספר לה את כל מה שאני לא רציתי לשמוע מעולם.
"זה היה קומקום," הוא מספר לה והיא נדהמת. "וזה פה, את רואה, זה חלק מהמיטה של אבא שלך כשהוא היה קטן," והיא מתמוגגת.
ובחלוף השנים והדורות אני מבין שעיניי רואות סנדלר, ואילו היא, היא רואה קוסם.
