פרופ' רבקה כרמי,
פרופ' עמוס כץ,
פרופ' חיים דורון,
פרופ' אשר סגל,
ד"ר אבישי אנטונובסקי שמייצג את אביו המנוח פרופ' אהרון אנטונובסקי,
גב' ויוי כן-אור וגב' ג'ני נבות, בנותיו של פרופ' משה פריבס ז"ל שמייצגות אותו
עמיתים, אורחים וחברים,
קהל נכבד -
אני נרגש וגאה להיות זה שנבחר לדבר כאן היום בשמם של "האבות המייסדים" של הפקולטה למדעי הבריאות. נרמז לי שנבחרתי למשימה זאת בהיותי הצעיר בין המייסדים, אם כי התואר "צעיר" נשמע לא כל כך מתאים לי כעת ואפילו מגוחך.
ההיסטוריה של הפקולטה למדעי הבריאות, ובעיקר של בית-הספר לרפואה, מתועדת היטב ופורסמה ברבים. לכן אין זה המקום ולא הזמן לתאר כיצד הוקמה הפקולטה ולשם מה.. במקום זה הרשו נא לי לומר כמה מילים אישיות על המייסדים.
לפני כמעט חצי מאה נפגשו שני חוזים מרחיקי ראות. האחד היה פרופ' חיים דורון שנמצא איתנו כאן היום, אז מנכ"ל קופת-חולים הכללית ולפני כן רופא כללי ביישובי הנגב והמנהל הרפואי של מחוז הדרום. השני היה פרופ' משה פריבס ז"ל, אז סגן הדיקן של בית-הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית והדסה בירושלים ואחר כך הנשיא הראשון של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב. שני ענקי רוח אלה כאבו את מצבה של הרפואה הקהילתית בארץ בכלל ובנגב בפרט. הם ניסו לשנות את המצב באמצעות שינוי תכנית הלימודים של שלושת בתי-הספר לרפואה שהיו קיימים אז שהיתה מבוססת על בתי חולים בלבד, אך נתקלו בחוסר גמישות ובהתחפרות הגנתית של הממסד האקדמי שהתבצר במגדל השן שלו.
שניהם האמינו שניתן לפתח חינוך רפואי שיוליך לתוצאות מוחשיות בבריאות הציבור על-ידי יצירת רופא אנושי, שידאג לחוליו ולא רק יטפל במחלותיהם, שיתייחס לבריאות, ולא רק להעדר מחלה, שיראה את הפרט במסגרת של משפחתו וקהילתו, שיראה רפואה מונעת כאחריותו הישירה, ושמטרת העל שלו תהיה איכות חייו של מטופליו.
הם נלחמו נגד הממסד האקדמי והפוליטי, הם נאבקו במגבלות פוליטיות וכלכליות, והם ניצחו.
ואז הם גייסו את פרופ' אשר סגל, מורי, עמיתי וחברי, אז פרופסור לאפידמיולוגיה בבית-הספר לבריאות הציבור של אוניברסיטת הרווארד ואחר-כך מנהל אגף החינוך בארגון הבריאות העולמי וראש היחידה לחינוך רפואי באוניברסיטת בוסטון. אשר סגל פיתח גישה חדשנית לחינוך רופאים ואנשי מקצועות הבריאות שמבוססת על תכנון סיסטמטי ועל פיתוח הדרגתי של יכולות שמאוחר יותר פורסמה בספר בשם "Course Design for Public Health: Competency Based Approach" . אשר יישם את גישתו, שהפכה בינתיים למקובלת בעולם, בבאר-שבע.
אני זוכר בבהירות את הפעם הראשונה בה פגשתי את אשר. היה זה בביתו של רופא מסורוקה. היה צפוף, ואני ישבתי על הרצפה. אשר דיבר בעברית בקול שקט ופרס את משנתנו החינוכית. היה קסם באוויר, ואני ידעתי באותו רגע ממש שחיי השתנו לבלי שוב.
אשר גייס אותי. אני הייתי אז רופא כללי בקיבוצי ומושבי הנגב, אחד מתוך 16 בלבד מבין 3000 בוגרי בתי הספר לרפואה בארץ שעבד מחוץ לבית-חולים והיחידי בנגב. גם אני כאבתי את מצבה של הרפואה הראשונית הקהילתית, ותהיתי כיצד אוכל לתרום לשינוי המצב. בראשון ביולי 1974 הטיל עלי אשר משימה מוגבלת, ובשמיני בו מצאתי את עצמי טובל עד צווארי בתכנון הכולל של תכנית הלימודים של שנה א'.
בעוד דורון ופריבס הניחו את היסודות לבניין, בנו את עמודיו וכיסו אותו בגג, היה אשר אדריכל הפנים של הבניין, שדאג למלא אותו בתוכן הראוי, ואני הייתי הנגר שבנה את רהיטיו. הוא היה הנביא ואני הייתי הכוהן שלו, המוציא לפועל את רעיונותיו, בעוד אני לומד את רזי החינוך הרפואי ואת שיטתו של אשר תוך כדי הליכה.
אנחנו כולנו הלכנו במעין מצעד או הפגנה, מנסים להוכיח לעצמנו ולעולם שאפשר גם אחרת ושיש דרך לחנך רופאים שתישא תוצאות נראות לעין שישפיעו בצורה משמעותית ומיידית על בריאות הציבור, הרי פרופ' אהרון אנטונובסקי צעד לפנינו, נושא את הדגל ואת הכרזות. הוא היה האידיאולוג הבלתי מתפשר שידע לשלהב סטודנטים וסגל כאחד. בתוקף יכולותיו כסוציולוג בעל שם עולמי של הבריאות, היה יכול לסכם את הרעיונות שעומדים בבסיסה של הפקולטה בפרדיגמה מדעית חדשה – הסלוטוגנזיס, שכעת הפכה לנחלת הכל. כיום, כאשר אידיאולוגיה הפכה למילה מגונה, כאשר קהילות מוזנחות, פערים חברתיים מתרחבים, וציניות ותאוות בצע חודרים גם לעולם הרפואה – אנחנו מתגעגעים לאהרון אפילו יותר.
אבל לא היינו יכולים לעשות הרבה ללא השותפות של עשרות רופאים, מדענים ממדעי הרפואה ומדעי החברה, בעלי מקצועות בריאות ואנשי מנהלה. אלה סייעו לנו בתחילה, העבירו את המסר לסטודנטים כמורים, הפכו למחדשים בעצמם ולבסוף החליפו אותנו. הם רבים מכדי שאוכל להזכירם בשמם, אולם אני רואה את חמשתנו המונצחים כאן באבן זו כנציגים של אותם עשרות שכיום הם כבר מאות שנושאים את "רוח באר-שבע" ומעבירים אותה מדור לדור כהוכחה חיה לנכונותם של הרעיונות שעמדו בבסיסו של מוסד זה, כמו שאנו, המייסדים, קיווינו שיהיה. ומי מדגים את זה טוב יותר מהדיקן, פרופ' עמוס כץ, בוגר המחזור הראשון של בית-הספר.
מקובל לחשוב שאין זיכרון מוסדי. הטקס היום מוכיח שהפקולטה למדעי הבריאות שלנו שונה אפילו מבחינה זו, זוכר ומכבד את מייסדיו. בהקשר זה אני רוצה להביע את תודתי לפרופ' יעקב הנקין, סגן הדיקן להוראה ופרופ' יעקב אורקין, ראש המרכז לחינוך רפואי, גם הם בוגרי המחזור הראשון, ולפרופ' שפרה שוורץ, שיזמו, קידמו וארגנו אירוע זה.
הסופר מאיר שלו כתב ש"המתים ימותו שנית במות זוכריהם". זוהי דרך העולם. מה שחשוב הוא שרוח באר-שבע לעולם תחיה, ושהעקרונות שעליהן מבוססת הפקולטה, מותאמים לסביבה המשתנה, ישמרו, ושמאות ואלפים של רופאים ובעלי מקצועות בריאות אנושיים, בעלי חמלה וידע ומחוייבים למטופל ולקהילה ימשיכו לצאת משעריהם של בתי-הספר השונים.
תודה על הכבוד. תודה על תשומת לבכם.
