במוצאי השבת הקודמת נפתחה תערוכת הבוגרים.ות הרביעית (!) בגלריית אמני אילת. באירוע המשמח לקחו חלק הבוגרים.ות וקרוביהן.ם, לצד אנשי סגל מקמפוס אילת ואורחים סקרניים רבים שבאו לחוות ולספוג אמנות. הגלריה היתה מלאה מקצה לקצה. ראש העיר מר אלי לנקרי נשא דברים, ולצידו ד"ר רונית מילאנו ראש התכנית לאמנות בקמפוס אילת, וד"ר נועם גונן אוצר התערוכה.
מדבריה של ראשת המחלקה לאומנות, ד"ר רונית מילאנו:
"לפני שנה עמדתי כאן ונשאתי דברים בשבחי הרוח, הצורך בה, חשיבותה, ומקומו של הייצור התרבותי - האמנות על כל שדותיה - בהזנת הרוח וביצירה של חיים מאושרים. לא יכולתי בסיוטי הגרועים ביותר לדמיין את מה שנעבור כולנו בשנה הזו. אבל מתוך הסיוט, החרדה והיאוש, למדנו על בשרינו מה רבה חשיבותה של הרוח. תקווה, אמונה, וכוחות יצירה - אלו הם שיאפשרו לנו תקומה. התערוכה שאנחנו פותחים היום היא ביטוי של כל אלו, אבל היא גם הרבה מעבר לזה. היא סמל לגאווה. היא מזכירה לנו איפה כדאי לשים את האנרגיות שלנו, ואת המשאבים, גם במציאות שעלולה לבלבל אותנו."
בסוף דבריה פנתה ד"ר מילאנו אל הבוגרות.ים ואמרה:
"ואתם, הסטודנטים היקרים, תודה לכם פעמיים. תודה על המתנה שנתתם לנו היום - על התערוכה הזו, שמעניקה לנו כמה שעות של אוויר טהור לנשימה, התרחבות ברוכה של הלב, וכוחות להמשיך הלאה. ופעם שניה, תודה על האמונה. האמונה בתרבות ובאמנות, שהביאה אתכם להקדיש מזמנכם, ממונכם וכוחותיכם, ליצור עבור כולנו מזון לנפש, ליצור רוח: עתיד, תקווה, ושמיים גדולים."
העבודות המרגשות נעות על הציר שבין הפרטי לקולקטיבי, ומשקפות את הטלטלה שעברה החברה הישראלית בשנה האחרונה, חלקן אף בצורה ישירה. עבודתה של שביט עובדיה עוסקת, כדבריה "בתחושת אי-הוודאות וחוסר השליטה שהרגשתי בתחילת המלחמה. המלחמה הוציאה ממני המון תחושות של חוסר תקווה וחוסר אונים, תחושות אלו היו מבוססות על כך שאיני יכולה לשלוט בכלום, וגם השליטה שאני חושבת שיש לי היא אשליה." שביט מציירת ראשים שנראה כאילו הם נמסים, נוזלים או נמחקים, תוך שהיא עובדת עם חוסר השליטה שהנְזִילוּת יוצרת. "המדיום מדגיש את תחושת אי-הוודאות שאותה רציתי להעביר ביצירה, אך גם את ההשלמה עם השליטה והאי-שליטה – לתת לדברים לקרות."
ונסה מלכה מציגה דלת של בית המצופה בסוכריות. לדבריה: "עבור כולנו, המלחמה שינתה את התפיסה והמהות של הבית ושל דלת הבית. כשחיפשתי משטח עבודה ייחודי, הדלת הגיעה אליי באופן טבעי, כאילו נתלשה ממחשבותיי. בחשיבה על התוכן שהיא תכיל, הדלת והמשמעות שלה התרוקנו והתמלאו מספר פעמים וזה בדיוק האפקט המצטבר שלה. הדלת מסמלת צומת של החלטות. היא מייצגת בחירות: לאן לפנות, מהיכן לצאת ולאן להיכנס. היא מזמינה אותנו לאפשר לה להיפתח ולבחור בין האפשרויות השונות. כשאני מביטה בדלת, יש לי ציפייה שהיא תוביל לעולם טוב יותר."
לצד זאת, ישנן בתערוכה עבודות שאינן מתייחסות ישירות למלחמה, אלא לתהליכים אישיים של יוצרותיהן. בר דריושי בנתה קטע של קיר, שהלבנים בו עשויות מסיליקון המכיל חומרים שונים, והוא מפיץ אור. קיר זה הוא מטאפורה לקיר פנימי, מנטלי. "העבודה עוסקת בתובנות אישיות שלי שעלו במסגרת טיפול בשיטת 'וואן-בודי'," אומרת בר. "במהלך המפגשים הגעתי למקומות עמוקים אצלי שהיו חסומים. התחושה הייתה כמו להיתקל בקיר שאליו אין כניסה, תחושה של כהות ריגשית, פחד, כעס ועוד תחושות שהודחקו ונדחקו עד שיצרו קיר רגשי/מנטלי. הרגשתי מפעם לפעם שהקיר נהיה דק יותר, מפחיד פחות ונגיש הרבה יותר. זכיתי לחוש במה שיש מאחוריו: המקום האינטימי ביותר בנפש שלי שמכיל בתוכו הרבה רוך, צבע, יצירתיות ואור – הרבה אור."
גם עבודותיה של תאיר אוקנין נוגעות בתחום עניין אישי – יוגה. "התחלתי את היצירה מתוך המחשבה שהגוף הוא אמנות. בכל חלק בגופינו יש אנרגיה וניתן לתעל אותה לטוב בעזרת אהבה, חיבור, השקעה והזנה. חלק מהעבודות מראות אסאנות (תנוחות) שמייצגות את החיבור של הגוף לקרקע ושורטטו במדויק במגע הגוף על הדף. חלק אחר מציג את האור הגלום בתוכינו, את השקטת תנודות התודעה והמסע אל הנפש והעצמי. כמו מים צלולים אשר דרכם ניתן לראות את הקרקעית כך גם ברוח היוגה ישנה שאיפה לצלילות ובהירות פנימית שתאפשר לנו לראות רבדים עמוקים יותר בתוכנו."
התערוכה תוצג עד 10.8.24, בגלריית אמני אילת (מול מוזיאון אילת עירי).
הגלריה פתוחה לקהל בימים ב'-ה' 10:00-22:00, יום ו' 10:00-14:00, שבת 12:00-22:00.
