המאמר הנוכחי, בשיתוף פעולה עם ד״ר לוטם אלבר-דורוז׳קו (בוגרת ELSC באונ׳ העברית) מבקר את מסגרת העיבוד הניבואי (Predictive Processing)—מסגרת תיאורטית נפוצה במדעי המוח הקוגניטיביים. לפי מסגרת זו, המוח הוא מכונת היסק בייסיאני, שתפקידה העיקרי הוא לפתח מודל גנרטיבי התואם ביותר את הקלט החושי מהעולם. המוח עושה זאת ע״י בניית מודלים היררכיים של המבנה הסיבתי של הסביבה, ומזעור ההבדלים בין התחזיות של המודל לקלטים החושיים ע״פ כלל בייס (Bayes rule). מסגרת העיבוד הניבואי מתיימרת לספק הסבר אחיד ושיטתי של תופעות קוגניטיביות בהתבסס על שימוש במנגנון היסק בייסיאני היררכי בלבד. כלל בייס מאפשר השוואה של השערות שונות על פי ההסתברויות הקודמות (priors) והצלחה בחיזוי קלטים חושיים חדשים. אך כלל זה אינו מציין כיצד השערות חדשות נוצרות. בהינתן שיצירת השערות חדשות מהווה יסוד להסקת מסקנות, מסגרת הסברית זו ניצבת בפני אתגר בסיסי: 'כיצד השערות חדשות יכולות להיווצר?’.
ע״י בחינת שתי מסגרות מידול (modelling frameworks) עיקריות ליצירת השערות, אנו טוענים כי מודלים של עיבוד ניבואי נכשלים כיום באתגר זה. מחד, במודלים קוגניטיביים, השערות נוצרות על ידי העברתן ממרחב לטנטי בלתי משתנה למרחב מפורש שבו ניתן להעריכן. מאידך, במודלים בהשראת ארכיטקטורה נוירו-ביולוגית, השערות נוצרות כשינוי הדרגתי במודל מבני על פי כלל בייס, המיושם בשינוי משקלים של קשרים סינפטיים. שני סוגים אלו של מודלים מבוססים על תהליכים שונים מהותית של יצירת השערות חדשות, ולכן הפער התיאורטי קשה לגישור.
לקריאת המאמר ללא צורך בהתחברות לספרייה.
