שולמית הראבן (ריפתין) - סופרת, משוררת ומסאית - נולדה בוורשה ב-1930 למשפחה ציונית סוציאליסטית. שיריה הראשונים פורסמו בפולנית כשהייתה בת שש. כילדה חוותה את מוראות המלחמה, אך המשפחה הצליחה להימלט ולעלות לישראל ב-1940. מאז חיה בירושלים והעיר תפסה מקום משמעותי ביצירתה. במלחמת השחרור שירתה ב"הגנה" כחובשת קרבית. לאחר מכן הייתה בין מייסדי "גלי צה"ל" ושירתה כ"קצינת מעברות" בפיקוד דרום, כאחראית לשלומם של אלפי עולים.
הראבן עבדה שנים רבות כעיתונאית והייתה גם כתבת צבאית במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. מאז 1967 הרבתה להיפגש עם פלסטינים בגדה המערבית וברצועת עזה ולדווח על מצבם ולאחר 1977 ראיינה שורה של אנשי רוח מצריים. חלק מן המסות והמאמרים שכתבה כונס בארבעה קבצים: תסמונת דולסיניאה (1981); משיח או כנסת (1987); עיוורים בעזה (1991); אוצר המלים של השלום (1996, תרגום לאנגלית נדפס ב-1995). כתיבתה הפובליציסטית חריפה, מצטיינת ביושרה חסרת-פשרות ועוסקת במגוון רחב של נושאים, לרבות ספרות ולשון. ב-1989 זכתה בפרס למסאות על שם אברך. פעילותה הפוליטית חרגה מתחום הכתיבה: היא נמנתה עם מייסדי תנועת שלום עכשיו, ולאחר הטבח בסברה ושתילה הייתה הראשונה שמחתה (עם מיכאל ברונו) מול ביתו של ראש הממשלה.
ב-1979 נבחרה הראבן לאקדמיה ללשון העברית, והיתה לאישה הראשונה שנבחרה לאקדמיה, ובמשך שנים גם היחידה. במקביל לכתיבה עסקה הראבן כל חייה גם בתרגום מפולנית ומאנגלית.
סיפוריה הראשונים, בסגנון הריאליזם החברתי, פורסמו בבמחנה. בשנות החמישים פרסמה שירים וסיפורים במוספים ספרותיים. ספר שיריה הראשון היה שירים מפינת הרחוב (חתום שולמית ריפתין, ללא תאריך) שיצא לאור בהוצאת ספרות. לימים מחקה ספר זה מרשימת יצירותיה. ספר שירים שני, ירושלים דורסנית, יצא ב-1962. ב-1966 נדפס קובץ סיפוריה הראשון, בחודש האחרון. הקובץ אינו אחיד באיכותו ובסגנונו וניכרים בו ניסיונות בכתיבה סוריאליסטית, אקזיסטנציאליסטית וריאליסטית. מקומות נפרדים (1969) הוא ספר שיריה האחרון. קובץ הסיפורים השני, רשות נתונה (1970) מצטיין בעיסוק מורכב בשאלות של זהות מגדרית, אתנית ולאומית. "ימי צינה בראי המוצק", סיפורה של קורבן לפגיעה מינית שהיא בת לניצולי שואה, נכתב שנים לפני שהדיון בבני "הדור השני" או בפגיעה מינית חדר לשיח הישראלי. סיפורים ושירים נוספים פורסמו בעיתונות ובכתבי עת. כמו כן, כתבה שלושה ספרי ילדים.
בין יצירותיה הבולטות ניתן למנות מספר רומנים ונובלות. הרומן עיר ימים רבים (1972), מספר על שלוש משפחות בירושלים המנדטורית – ספרדית, אשכנזית וערבית. הביקורת תפסה את הרומן כ"לירי" ו"אימפרסיוניסטי", והחמיצה את הרעיונות הפוליטיים הטמונים בו: ערעור על ההיררכיה המקובלת בין אשכנזים וספרדים, תפיסת הערבים כסובייקטים עצמאיים ומתן קול דובר ללאומן פלסטיני. הספר יצא בכמה מהדורות ותורגם לכמה שפות אירופיות.
בולטות גם שלוש נובלות על נושאים מקראיים, שפורסמו במשך כעשור וכונסו לאחר מכן תחת הכותרת צמאון, שלישיית המדבר (1996). שונא הנסים (1983) הוא מדרש חילוני, חתרני ומפוכח של סיפור יציאת מצרים; גיבור נביא (1988) הוא גבעוני, המספר על כיבוש כנען מנקודת המבט של הנכבשים; ואחרי הילדות (1994) מתרחש בתקופת השופטים, אך כמו שני קודמיו, לביקורת הנמתחת בו על ההנהגה הגברית, הצבאית והדתית יש תוקף אקטואלי.
ב-2002 יצא לאור ספרה האחרון ימים רבים, אוטוביוגרפיה, המהווה רטרוספקטיבה של חייה דרך יצירותיה: שירים, סיפורים קצרים, מסות ורשימות עיתונאיות המסודרים בסדר כרונולוגי. יותר מסיפור חיים מציג הקובץ השקפת עולם ציונית, חברתית ואסתטית. באותה שנה זכתה בפרס אקו"ם על מפעל חיים.
שולמית הראבן היתה נשואה לאלוף הראבן, ולשניים בן, איתי, ובת, הסופרת גיל הראבן.
היא נפטרה ב-2003.
