פרופ' מיכל בר-אשר סיגל, מרצה בכירה מרצה בכירה במחלקה למחשבת ישראל
כאשר בוחנים את ההשפעות של התפרצות נגיף הקורונה על קשרים בין קבוצות מדתות שונות, מעניין לבחון את הדברים בראי ההיסטוריה של היהדות והנצרות בתקופות לימינליות ובזמני מצוקה ודחק. ניסינו לקבל תמונה מעמיקה יותר בעזרתה של פרופ' מיכל בר-אשר סיגל, מהמחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון, שמחקריה עוסקים בין השאר ביחסים בין יהודים לנוצרים בשלהי העת העתיקה.
האם בתקופות של התפרצויות חולי בעת העתיקה, התקיימו קשרים בין קבוצות של יהודים ונוצרים?
תקופות לימינליות בעת העתיקה (מאות 6-4), דוגמת התפרצויות מקומיות של מחלות, הם מקרי בוחן טובים לעמידה על טיבם של קשרים ויחסי גומלין בין קבוצות מדתות שונות.
מנהיגים מקהילות יהודיות ונוצריות, קראו מאז ומתמיד לבדלנות ויצירת הפרדה מוחלטת בין אוכלוסיות מדתות שונות, בעיקר בתקופות של משבר. במקרים של התפרצות חולי, אסרו מנהיגים על הקהילות שלהם להיעזר ברופאים או מטפלים מהדת המקבילה והורו למאמינים להעדיף מוות על פני הסתייעות במנגנוני מרפא של דתות אחרות; אולם עדויות היסטוריות מצביעות על כך שהרצון לשרוד גבר על הציות להנהגה ולאנשי הדת ועל אף האיסור וההפחדה – נוצרים נעזרו ביהודים ולהפך, לצורכי ריפוי ותמיכה בריאותית.
גם כאשר הריפוי כלל מרכיבים תיאולוגיים דוגמת מגע, לחשושים, תפילות או קמעות – ההיאחזות של האנשים בחיים גברה על אמונתם הדתית ועל הצייתנות שלהם לברי הסמכא, ועדויות רבות מציגות חיבורים בין יהודים ונוצרים בהקשרים של ריפוי מחלות וסיוע רפואי.
לסיכום , הצורך במציאת מרפא הוביל את האנשים להישענות על מי שנחשבו 'אנשי מקצוע' בתחום הרפואה ובעלי סיכוי לעזור ולהועיל, ללא קשר לאמונתם התאולוגית והשתייכותם הדתית, תוך התעלמות מאזהרות ואף איומים מקרב ההנהגה.
חזרה לעמוד הראשי סיקורונה »
