ד"ר איתי מרינברג-מיליקובסקי

נולדתי בחיפה, ושם גם גדלתי וסיימתי תיכון. עד היום חיפה היא העיר המועדפת עלי בישראל. את התואר הראשון עשיתי במחלקה לספרות, לשון ואמנויות באוניברסיטה הפתוחה, במקביל ללימודים בישיבה ולשירות צבאי, בעיקר בשביל הכיף; לא חשבתי אז על קריירה אקדמית ולא ידעתי לאן זה יוביל אותי, אבל כנראה שמשהו שם הדליק איזה ניצוץ. בתואר השני התגלגלתי למחלקה לספרות עברית באב"ג, ותוך יומיים בערך התאהבתי באוניברסיטה ובמחלקה, והמשכתי בה עד סוף התואר השלישי. באותה תקופה התמקדתי במחקר של סיפורים בעברית ובארמית, שהשתמרו בספרות התלמודית, וכן בתיאוריה של הספרות. באמצע הדוקטורט חוויתי מעין משבר מול הנחות היסוד של הדיסציפלינה שלי: הממצאים פשוט לא הסתדרו עם מה שהיה מקובל להניח, ובעיקר חייבו חשיבה מחודשת על המתודה. בדיעבד, התברר שהמשבר הזה, כדרכם של משברים, היה רגע של צמיחה: הוא אפשר לי לפתוח את העיניים לכיוונים מפתיעים ומסעירים, שהפכו את הדוקטורט למשהו שונה לגמרי מהצפוי. את הכיוונים שהתחלתי לפתח בדוקטורט המשכתי בפוסט-דוק באוניברסיטת המבורג בגרמניה, במרכז האינטר-דיסציפלינרי לנראטולוגיה (Narratology), שם התמחיתי בתורת הספרות ולראשונה גם במחקר חישובי של ספרות. לאחר שלוש שנים נפלאות בהמבורג – העיר המועדפת עלי בעולם – חזרתי עם משפחתי לישראל, הישר לאב"ג. ​

המחקר שלי נע בין שלושה מוקדים עיקריים: הספרות העברית (בעיקר התלמודית), התיאוריה של הספרות (בעיקר נראטולוגיה, תורת הנראטיב), ומחקר הספרות החישובי (Computational Literary Studies), שהוא ענף מרכזי של מדעי הרוח הדיגיטליים (Digital Humanities). כחוקר ספרות אני מרבה לעסוק במבנים ספרותיים, ובאופן שבו המבנים הללו פועלים ויוצרים משמעות. מבנה של טקסט ספרותי הוא אובייקט מרתק: במופעיו הטובים יש בו כמעט תמיד מיזוג בין פונקציונליות ואמנות, בין היענות למוסכמות ולמסורות ישנות לבין פריצה ושבירה שלהן, המאפשר התמודדות עם בעיות חדשות. את הדינמיקה המורכבת הזו אני מנתח מזווית מבט מחקרית המשלבת את האנושי עם החישובי, כלומר, את הקשב הרגיש של הקורא/ת, עם העוצמה האנליטית של המחשב. בשנתיים האחרונות נוסף למכלול הזה מוקד נוסף, מאז שהתחלתי לעסוק בזיקה בין ספרות וסביבה לנוכח משבר האקלים, ואני מודה שזו תפנית אינטלקטואלית שמרגשת אותי במיוחד.

מקור השראה: