דלג לתוכן העמוד
הירשמו ללימודים להרשמה

מחקר חדש על יחסים בין פלסטינים נוצרים ומוסלמים בישראל ובגדה המערבית

11 אפר' 2011

בקרב הנוצרים ברשות הפלסטינית, המהווים קבוצת מיעוט קטנה וכנראה מאוימת, התפתחה תחושת זהות קולקטיבית חזקה שבאה לידי ביטוי בכעס על הנרטיב המוסלמי, הדגשת הייחוד והמובחנות של הקבוצה הנוצרית אל מול המוסלמית וחיזוק הזהות הדתית הקולקטיבית. דפוס זה דומה לדפוסי קבוצות מיעוט אחרות (למשל, היהודים בגולה).
 
 
כך עולה ממחקר חדש שנערך במסגרת פרויקט משותף לישראלים, פלסטינים וגרמנים, הממומן על ידי קרן המחקר הגרמנית(DFG) . צוות המחקר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב כולל חוקרים נוצרים, מוסלמים ויהודים: ראש התכנית לניהול וישוב סכסוכים באוניברסיטה, פרופ' שפרה שגיא, ד"ר עדי מאנע (פוסט דוקטורנטית), מר ענאן סרור, גב' סירין מג'לי ומר יחיא חג'אזי (שלושתם דוקטורנטים באותה תכנית).
 
פרופ' שגיא: "המחקר שלנו בחן יחסים בין נוצרים למוסלמים בחברה הישראלית ובחברה הפלסטינית (בערי הגדה המערבית), תוך התייחסות לאלמנטים שונים. למרות הזהות הלאומית המשותפת למוסלמים ולנוצרים פלסטינים, שותפות הגורל ההיסטורית והמעמד החברתי הדומה של שתי קבוצות מיעוט הללו בתוך החברה הישראלית, קיימים ביניהן הבדלים ברורים במאפיינים דמוגרפים, תרבותיים ודתיים ובמהלך שני העשורים האחרונים ניתן להבחין מדי פעם במתיחות בין שתי הקבוצות בישראל. גם בשטחי הרשות הפלסטינית עולים דיווחים על מתח בין-דתי. במחקר בחנו את האופן בו מבנים מוסלמים ונוצרים פלסטינים בישראל ובגדה את זהותם הקולקטיבית ואת מערכת היחסים ביניהם".
 
צוות המחקר (בהתבסס על תכנים שעלו בקבוצות המיקוד) בחר שמונה אירועים מרכזיים לגביהם קיימים נרטיבים שונים למוסלמים ולפלסטינים, לדוגמא: הרצון להקים את מסגד שהאב-א-דין בנצרת, מנהיגותו של ג'מאל עבד אל נצר, מלחמות הצלבנים, חשיבות מסגד אל-אקצא במאבק הפלסטיני ודמותה של המדינה הפלסטינית העתידית. כל נבדק התבקש לציין באיזו מידה הוא חש אמפתיה, כעס או נותן לגיטימציה לנרטיב של הקבוצה ה'אחרת'.  פרופ' שגיא: "מצאנו שהמשתתפים הנוצרים הן בגדה והן בישראל דיווחו על תחושה חזקה של כעס כלפי הנרטיב של הקבוצה המוסלמית וביטאו לגיטימציה ואמפתיה נמוכות. ממצאים אלו בולטים לעומת הנכונות הרבה יותר של המוסלמים לקבל את הנרטיב הנוצרי".
 
במסגרת המחקר נבדקו מדגמים מייצגים של האוכלוסיות המוסלמית והנוצרית בישראל, שכלל 1164 מוסלמים (מתוכם 640 נשים) ו- 805 נוצרים (מתוכם 419 נשים), בגילאי 18 ומעלה. המדגם בגדה כלל נבדקים בערים רמאללה ובית לחם. הוא הקיף 106 נוצרים ו-112 מוסלמים. איסוף המידע בשכונות התבצע מבית לבית, כאשר כל תושבי הרחוב/שכונה נכללו במדגם. 
 
בחינת מערכת היחסים בין שתי הקבוצות נערכה באמצעות שילוב בין ארבעה מושגים עיקריים:  הבניית הזהות הקולקטיבית- ייצוגים היסטוריים הינם האופן בו חברי הקבוצה מפרשים ו"מספרים" אודות אירועים מרכזיים שהתרחשו בהיסטוריה. ייצוגים אלו, המשותפים לחברי הקבוצה, עשויים להיתפס על ידם כאמת היסטורית, הם מהווים מרכיבים מרכזיים בזהות הקולקטיבית וקובעים במידה רבה את האופן בו חברי הקבוצה מתקשרים לחברי קבוצות אחרות. במחקר הנוכחי בחנו התייחסות לעמדות קוגניטיביות (לגיטימציה), רגשיות (אמפתיה, כעס) כלפי הנרטיב של הקבוצה ה'אחרת'. כלומר, באיזו מידה מוסלמים ונוצרים נותנים לגיטימציה לנרטיבים של הקבוצה ה'אחרת', בנוגע לאירועים בהיסטוריה או בהווה ובעתיד. באופן דומה בדקנו עד כמה הנשאלים מרגישים אמפתיה או כעס כלפי הנרטיבים של הקבוצה ה'אחרת'. 
 
אסטרטגיות זהות: "בנושא זה" מציינת פרופ' שגיא "אנחנו בודקים תהליכים המתרחשים במפגש בין קבוצות המושפעים ממידת נכונותם של חברי הקבוצה להתקרב לחברי הקבוצה האחרת לעומת רצונם  לשמור על זהותם המובחנת.  במחקר בדקנו 5 אסטרטגיות: תחרות קבוצתית- נטיית חברי הקבוצה לקרוא תיגר על הקבוצה האחרת ולהגדיר עצמם כטובים יותר מהם; שילוב- נטיית חברי שתי הקבוצות להיות בקשרי שיתוף אלו עם אלו; הפרדה- נטייתם של חברי הקבוצות להתבדל אלו מאלו; היטמעות- נטייתם של חברי הקבוצה להתקרב לקבוצה האחרת ולהתרחק מקבוצת השייכות; קטגוריזציה מאחדת- נטייתם של חברי הקבוצות להגדיר עצמם כקבוצה אחת, למול קבוצה אחרת, כלומר, למול הקבוצה היהודית.
 
המחקר העלה כי המוסלמים והנוצרים, הן בגדה והן בישראל, נטו בעיקר לאמץ אסטרטגיה של שילוב בין הקבוצות ומציאת המכנה המשותף ביניהן. יחד עם זה, היו הבדלים בין מוסלמים ונוצרים, המאירים אספקטים חשובים: המוסלמים גילו נטייה חזקה להשתלבות עם חברי הקבוצה ה'אחרת' בהשוואה לנוצרים. הבדלים אלו בין המוסלמים והנוצרים היו חזקים יותר בקרב תושבי ישראל מאשר בקרב תושבי הגדה. כמו כן, הנוצרים בגדה ובישראל דיווחו על נטייה חזקה יותר להתחרות בחברי הקבוצה האחרת, בהשוואה למוסלמים.
 
הממצאים שתוארו לעיל בנוגע להבניית הזהות הקולקטיבית ולאסטרטגיות הזהות מצביעים על דפוס שונה בקרב מוסלמים ונוצרים. הן בגדה והן בישראל דווקא הנוצרים הם אלה שנטו לשמור, יותר מהמוסלמים, על הנרטיב שלהם ולדחות את הנרטיב של האחר. הם גם גיבשו סטריאוטיפים שליליים יותר לגבי הקבוצה ה'אחרת' ונטו יותר לתחרות ופחות להשתלבות, בהשוואה למוסלמים. פרופ' שגיא: "נראה שהנוצרים, כקבוצת מיעוט בתוך קבוצת המיעוט הפלסטינית בישראל, מרגישים נרדפים וחשים איום על זהותם החברתית הן מצד החברה היהודית והן מצד החברה המוסלמית-פלסטינית. ברשות הפלסטינית- הנוצרים מהווים אף שם קבוצת מיעוט קטנה וכנראה מאוימת. לכן, כנראה, התפתחה בקרב חברי קבוצה זו תחושת זהות קולקטיבית חזקה".
 
במחקר נבחנה גם תחושת הקוהרנטיות האישית בקרב שתי הקבוצות, כלומר, באיזו מידה הנבדק רואה את העולם סביבו כמובן, מאפשר ניהול ובעל משמעות. תחושת קוהרנטיות אישית היא משאב משמעותי של חוסן ומסייעת בניהול מצבי לחץ, מקדמת התמודדות יעילה עם מצבי משבר ותורמת לבריאות הפיזית והנפשית. תחושת קוהרנטיות עשויה גם להתייחס לקולקטיב לו משתייך הפרט (משפחה, קהילה יישובית, קהילה דתית וכו'). בנוסף לתחושה האישית, נבדקה במחקר גם תחושת הקוהרנטיות הקהילתית הדתית המתייחסת לתפיסה של 'עד כמה הקהילה הדתית שלי נתפסת כמאפשרת ניהול ונותנת משמעות'.
 
המחקר העלה כי תחושת הקוהרנטיות האישית הייתה נמוכה יותר בקרב מוסלמים ונוצרים בגדה, בהשוואה למוסלמים ולנוצרים בישראל.  כלומר, הפלסטינים אזרחי ישראל הציגו משאב התמודדות אישי גבוה יותר בהשוואה לפלסטינים בגדה. התוצאה הנמוכה ביותר הייתה בקרב הנוצרים בגדה. באופן דומה, תחושת הקוהרנטיות הקהילתית בקרב מוסלמים בגדה נמצאה כנמוכה יותר מזו של מוסלמים בישראל. ממצא שונה התקבל ביחס לתחושת הקוהרנטיות הקהילתית של נוצרים בגדה, אשר הייתה גבוהה מזו של נוצרים בישראל ואף מזו של המוסלמים. נראה כי האוכלוסייה בגדה, החיה תחת כיבוש, לא הצליחה לפתח משאבי התמודדות וחוסן אישיים חזקים, יחסית לאוכלוסיה הפלסטינית החיה בישראל. אולם, בשונה מהחוסן האישי, הקהילה הנוצרית (בעיקר בגדה), המרגישה מאוימת יותר משאר הקבוצות שחקרנו, פיתחה מנגנון הגנה קהילתי של תחושה של קהילה דתית בעלת משמעות, מטרות וכללים ברורים. תחושה קולקטיבית חזקה זו מאפשרת, כנראה, לחיות בתנאי הלחץ הקשים (גם תופעה זו דומה להתנהגות של קבוצות מיעוט אחרות בעולם, למשל היהודים בארצות הגולה).
                                                                                                                                                       
לסיכום, המחקר ניסה לבחון כיצד בונים חברי קבוצות את היחסים ביניהן בקונטקסט של קונפליקט משותף עם קבוצה שלישית ומצביע על כך שהקונפליקט בין מוסלמים ונוצרים קיים במקביל לקונפליקט של שתי הקבוצות עם הקבוצה היהודית. נראה כי הקונפליקט המשותף עם היהודים מאפשר לחוש שייכות, במציאות חברתית בה הן נוצרים והן מוסלמים חשים מודרים ממעגלים שונים  (על-ידי החברה היהודית, המוסלמים הפלסטינים על ידי החברה הערבית, וגם הפלסטינים הנוצרים על-ידי החברה הנוצרית המערבית). נראה כי הצורך בשייכות ובליכוד פנימי הוא צורך חיוני ונעשה מאמץ רב לשמר אותו ככל שהקבוצה מרגישה מאוימת ונבדלת יותר משאר הקבוצות ה"אחרות" במרחב.  ככל שהאיום החיצוני גובר- הצורך בליכוד פנימי ובזהות נבדלת גבוה יותר.