13 יונ' 2011

פורסם ע"י  קמפוס אילת

 
במסגרת התוכנית ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון באילת, הוזמנה להרצאת אורח  ד"ר סארה אבו-כף, פסיכולוגית קלינית בביה"ח סורוקה בבאר שבע, בת לשבט הבדואי אבו-כף. דר' אבו-כף, החיה עם משפחתה בכפר הזוכה לאספקת חשמל מגנרטור במשך 3 שעות ביום בלבד, תצא בשנה הבאה ללימודי פוסט-דוקטורט באוניברסיטת הארוורד
 
בהרצאתה חשפה דר' אבו-כף קהל מרותק לבעיותיה של האישה הבדואית בפרט ושל החברה הבדואית בכלל. לדבריה, ההתייחסות לבעיות המיעוט הבדואי ככלל נזנחת, בעוד נושא מעמד האישה הערבית זוכה לחשיפה רבה, בהיותו "סקסי" יותר. החברה הבדואית כולה סובלת, וכחלק מהחברה, נאלצות גם הנשים לשאת בעול כבד יותר.
 
המיעוט הבדואי בישראל מונה כ 180 אלף נפש, חלקם מתגוררים ביישובי קבע מתוכננים, חלקם ביישובים בשלבי הכרה וחלקם ביישובים לא מוכרים. תושבי הכפרים בשלבי הכרה מתמודדים עם בעיה בתשתיות – מים, חשמל המסופק מגנרטור, דבר המייקר את הוצאות החשמל ומעמיק את העוני.
תושבי הכפרים הלא מוכרים מתמודדים עם בעיות תשתית ובנוסף עם הריסת הבתים ותחושת העדר הביטחון המתלווה אליה. בכפרים הלא מוכרים נשים רבות סובלות ממצוקה נפשית ודיכאון. התחלואה בכפרים הלא מוכרים גבוהה, ותמותת הילדים והתינוקות גבוהה פי 3 מהמקובל בארץ.
 
אך דווקא ישובי הקבע סובלים מבעיות של אבטלה, פלילים וסמים. הסיבה: המעבר ליישובי קבע נעשה ללא הכנה נפשית ומנהלית. המדובר במעבר הכרוך בשינוי עמוק: המושג בדואי אינו מבטא זהות, אלא אורח חיים. המעבר ליישובי קבע שינה מהותית את אורח החיים המסורתי של הבדואים וגרם לשינוי ולהפרת האיזון המשפחתי, השבטי והחברתי-כלכלי של הבדואים.
העברת האוכלוסיה לישובי קבע פגעה במקורות ההכנסה המסורתיים -  בעלי החיים והחקלאות. כתוצאה מכך, אחוזי האבטלה והעוני בקרב האוכלוסיה הבדואית בישראל, גם בישובי הקבע, גבוהים מאוד.
דר' אבו-כף עצמה גרה ביישוב בשלבי הכרה. עד היום היא נהנית מחשמל במשך 3 שעות ביממה בלבד. בתנאים אלו טיפחה משפחה ובמקביל - קריירה אקדמית מזהירה. כל זה לא היה יכול לקרות לדבריה, ללא תמיכתם של בעלה ומשפחתה.
 
במהלך 15 השנים האחרונות עלה מספר הבנות הבדואיות הלומדות באוניברסיטאות מ-5 בנות ב-1995 ל-300 סטודנטיות בדואיות. ועדיין המספר אינו גבוה, בשל המחסור בתנאים בסיסיים שיאפשרו נגישות להשכלה גבוהה.
 
הנשים הבדואיות דחפו עצמן להתקדם מתוך ההכרה שהלימודים הם הכח של הנשים. הלימודים הם נשק שאפשר לצאת איתו לחיים - ידע והשכלה מקנים בטחון כלכלי. לדברי דר' אבו-כף הנשים הן בעלות תכונות הישרדותיות גבוהות יותר מהגברים. יש להן פחות מה להפסיד ולכן הן מתמודדות טוב יותר עם מעברים ושינויים. העלייה במספר הבנות הבדואיות הפונות ללימודים גבוהים הושגה במידה רבה הודות למלגות שמוענקות לנשים. הגברים הבדואים לא נהנים מזמינות דומה של מלגות. בקרב הבדואים כיום על כל 30 בנות שיוצאות ללימודים, רק גבר או שניים יגיעו לאוניברסיטה. הנשים המשכילות חוזרות בסופו של דבר לכפר, ומתחתנות בתוכו. הפער בהשכלה בין הנשים לגברים יוצר קשיים בתא המשפחתי.
 
למרות העלייה במספר הנשים הבדואיות הזוכות להשכלה גובהה, לא ניתן יהיה לקדם את הנשים במגזר ללא קידום כלל החברה בכל המובנים החל מתשתיות, וכלה בתעסוקה וחינוך, טוענת דר' אבו-כף. יש להתחיל הטיפול בילדים הנמצאים מתחת לקו ולעודד תמיכה גם בגברים על מנת להחזיר את האיזון למבנה של המשפחה הבדואית.
 דר אבו ף (2).JPG
את השינוי יש לערוך באופן מושכל, מזהירה דר' סארה אבו-כף, להקפיד לפתח מנגנונים יעילים לשיפור ולקידום, תוך שימוש בדרכים שמקובלות בחברה ובתרבות הבדואית. במילותיה: את השינוי יש לעשות "לא על ידי שבירת קירות, אלא על ידי פתיחת דלתות".
על המשפט האחרון מעידה פרופ' מירי עמית, דיקנית אוניברסיטת בן-גוריון באילת, כי עבור דר' סארה אבו-כף אינו רק ערך, אלא דרך חיים. "סארה היא ללא ספק אישה שפרצה דרך", אומרת פרופ' עמית, "אך לא על ידי שבירתה, אלא באמצעות מפתח מיוחד, שהיא מעצבת במיוחד לכל יעד וצורך". פרופ' עמית מכירה את דר' אבו-כף מתפקידה כמנהלת האקדמית של תוכנית הנגישות להשכלה גבוהה, תפקיד אותו היא ממלאת במקביל לניהול קמפוס אוניברסיטת בן-גוריון באילת."סארה היא מרצה מעולה לפסיכולוגיה", מוסיפה פרופ' עמית, "שוחחנו רבות גם באופן אישי וראיתי את תעצומות הנפש שלה, את הנחישות, החריצות והרצינות. לא בכדי התקבלה סארה ללימודי הפוסט-דוקטורט באוניברסיטת הארוורד".