תקופת הבית השני, תקופת המשנה והתלמוד, התפתחות ההלכה הקדומה, ספרות קומראן, ספרות חיצונית, ספרות תנאית, נצרות קדומה, תקוות משיחיות והשקפת עולם אפוקליפטית

ספרים

I. ספרים פרי עטי
1. כ' ורמן, ספר היובלים: מבוא תרגום ופירוש. ירושלים: יד בן צבי, 2015. הספר זכה בפרס יד יצחק בן צבי לשנת תשע"ח
2. כ' ורמן וא' שמש, לגלות נסתרות: פרשנות והלכה במגילות קומראן. ירושלים: מוסד ביאליק, 2011
3. כ' ורמן, הספרות האפוקליפטית בימי הבית השני. תל-אביב: הוצאת משרד הביטחון, 2003

II. עריכה מדעית
1. ג' דאן, ישוע, פאולוס והבשורות. עורכת: כנה ורמן. באר-שבע: הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2015
2. י' פריי, מן היהודים ולמען העולם: הבשורה על פי יוחנן. עורכת: כנה ורמן. באר-שבע: הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2014
3. ד' באק, ישוע והבשורות החדשות: מצופן דה-וינצ'י עד קברו של ישוע. עורכת: כנה ורמן. באר-שבע: הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2010
4. ל' הורטאדו, כיצד הפך ישוע לאל? עורכת: כנה ורמן. באר-שבע: הוצאת אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 2006

III. עריכה
From Author to Copyist: Composition, Redaction and Transmission of the Hebrew Bible. FS Zipi Talshir. Edited by C. Werman. Winona Lake, IN: Eisenbrauns, 2015


מאמרים שיצאו לאחרונה

כ' ורמן, "על רדיפה דתית: היסטוריוגרפיה עתיקה ומודרנית", ציון פא (תשע"ו), עמ' 463-496
כ' ורמן, "שתי בריתות מבריאת העולם ובמהלך הדורות", מגילות יג (תשע"ז), עמ' 49-69
C. Werman, “Moses in the Book of Jubilees and Qumran Literature”. In: Die Idee des Mose – Eine rezeptionsgeschichtliche Betrachtung einer identitätsstiftenden Idee. Editors: M. Sommer, E. Eynikel and V. Niederhofer (WUNT; Mohr Siebeck, Tübingen, 2017)
C. Werman, “Was Hillel a Pharisee?” In: Sources and Interpretation in Ancient Judaism. Editors: S. Dönitz, M. Piotrkowski and G. Herman (Leiden: Brill, 2018)

B.A. 1984, The Hebrew University, Jewish Thought, Psychology. Cum Laude

M.A. 1987, The Hebrew University, Jewish Thought. Summa Cum Laude
Advisor: Prof. D. Flusser
Thesis: Two Ways: The Jewish Chapters in Didache and The Epistle of Barnabas

Ph.D. 1996, The Hebrew University, Jewish Thought.
Advisor: Prof. S. Safrai
Thesis: The Attitude towards Gentiles in the Book of Jubilees and Qumran Literature Compared with Early Tannaic Halakhah and Contemporary Pseudepigrapha

1. יושבת ראש ועד עמותת הקוראים של הספרייה הלאומית

2. אחראית על
תכנית דייכמן לספרות יהודית ונוצרית בתקופה ההלניסטית-רומית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב
מאז הקמתה בשנת 2003

סדרת ההרצאות על-שם דייכמן
תשס"ד\2004: לארי הורטאדו, כיצד הפך ישוע לאל
תשס"ה\2005: גרג סטרלינג, היסטוריה והסטוריוגרפיה בנצרות הקדומה
תשס"ו\2006: פרידריך אוומארי, דמות האדם באגרות פאולוס השליח
תשס"ז\2007: דרל באק, ספרי הבשורה החדשים: היסטוריה, הסטריה ותקשורת
תשס"ח\2008: יורג פריי, מן היהודים ולמען העולם: ישועה, משיחיות ועימות בבשורה על פי יוחנן
תשס"ט\2009: ג'ימי דאן, מה הם ספרי הבשורה?
תש"ע\2010: קריג אוואנס, ממאמינים יהודים לכנסייה אוניברסלית
תשע"א\2011: כריסטוף מרקשיס, גוף האדם וגוף האל ביהדות ובנצרות
תשע"ב\2012: אדלה ירברו-קולינס וג'ון קולינס, מה נטלה הנצרות מהאפוקליפסה היהודית?
תשע"ג\2013: טוביאס ניקלאס, היפרדות הדרכים על פי כתבים נוצריים מן המאה השנייה
תשע"ד\2014: מרכוס בוקמיול, ייחול ופוליטיקה בנצרות הקדומה
תשע"ה\2015: לורן שטוקנברוק, ספר חנוך א והתאולוגיה הנוצרית הקדומה
תשע"ו\2016: פאול טרבילקו, יהודים ונוצרים באפסוס ובאסיה הקטנה
תשע"ז\2017: סדנת דייכמן: היפרדות הדרכים – בחינה מחודשת

ספר בראשית כפי שלא הכרתם

"ספר היובלים" שלפנינו הוא מעשה צירוף ושחזור סבוך של נוסח עברי אבוד, המספר מחדש את סיפורי בראשית באופן שיתאים למחבריו: כוהנים שהודחו מבית המקדש השני ויצרו לעצמם נוסח המדגיש את שושלת היוחסין שלהם
דרור בורשטיין
הארץ
04.12.2015
ספר היובלים: תרגום, מבוא ופירוש: כנה ורמן. הוצאת יד יצחק בן־צבי, 627 עמודים, 199 שקלים
שערו בנפשכם שהעיתון מדווח כי משלחת ארכיאולוגית מצאה באתר כלשהו, לצד ידיות הקנקנים והמטבעות, גם תיבה חתומה, ובה מגילות קלף. הארכיאולוגים מעיינים בהן ומיד מבינים כי לפניהם ספר "בראשית" (וגם חלק מספר "שמות"), אבל בגרסה אחרת. העלילות והדמויות מוכּרות — פרשת הבריאה, גן עדן, המבול, מגדל בבל, האבות והאימהות, וכו'. אבל הכל מסופר אחרת. יש להניח כי התרגשות מסוימת היתה אוחזת בחופרים.
התרגשות כזאת אחזה בי כשקראתי לראשונה את "ספר היוֹבְלִים" בתרגום משה גולדמן במהדורת אברהם כהנא ב"ספרים החיצונים" (שראתה אור ב–1937), מפני שהתיאור הדמיוני המובא לעיל הוא בדיוק מהות הגילוי שבספר זה: זו גרסה משוכתבת של "בראשית" וחלק מ"שמות", מוכּרת מאוד מצד אחד, אבל שונה בעשרות פרטים, חלקם מכריעים, מהצד האחר. הקוראים את "היובלים" לראשונה במהדורה החדשה והמבוארת של כנה ורמן יזכו לחוויית גילוי כמו זאת שתיארתי, בלי האבק והחום הכרוכים בחפירות בשטח הפתוח.
מהתיאור הקצר עד כה יובן מדוע סקירה קצרה אינה יכולה אלא לרמוז לכיוונם של הספר והפרשנות הנלווית לו; הדבר דומה לכתיבת רשימה על ספר "בראשית". אפשר למלא ספרייה ביתית בספרים שנכתבו על "בראשית", וגם "היובלים" אינו בדיוק ספר ששתיקה מחקרית אופפת אותו, כפי שיעידו מאות המקורות שמובאים בביבליוגרפיה של הספר, 25 עמודי פוליו אורכה. המהדורה הזאת היא מעשה מונומנטלי כתרגום וכמחקר, והיא מסחררת בהקשרים הלשוניים, ההלכתיים וההיסטוריים שהיא מעלה.
"ספר היובלים" נכתב בעברית במאה השנייה לפני הספירה. הדעה המקובלת היא שזמן כתיבתו בערך 160 לפנה"ס, ואילו ורמן מאחרת את זמנו לסביבות שנת 130 לפנה"ס ואולי אף מאוחר יותר (ימי שלטונו של יוחנן הורקנוס). מכל מקום, הספר בן יותר מ–2,000 שנה, והנה, הוא חוזר למדפים. אכן, יש תקווה לסופר העברי כי ייגאל ספרו וייקרא ברצינות גם אם רשימות רבי המכר לא האירו לו פנים
היות ש"היובלים" לא התקבל לקאנון המקודש של ספרי התנ"ך, חדלו להעתיקו ונוסחו העברי אבד, למעט כמה קרעי מגילות שנמצאו במערות קומראן. הספר הועתק בידי עדת קומראן לפחות 15 פעמים, והדבר מלמד על חשיבותו. הנוסח שלפנינו הוא מעשה צירוף ושחזור סבוך של נוסח עברי אבוד. המקור העיקרי לשחזור הוא תרגום הספר לשפת געז, שפה שמית המשמשת כיום באתיופיה לצורכי פולחן (אם לא די בכך, נוסח הספר בגעז הוא תרגום מכלי שני, מיוונית). הספר תורגם "תרגום חוזר" מגעז לעברית, בהסתמך על מקורות כמו קרעי המגילות מקומראן שלשונם עברית ותרגומים ללשונות אחרות, בעיקר התרגום הלטיני (שאף הוא נעשה מן היוונית; התרגום היווני אבד).
עתיקותו של הספר לא צריכה להרתיע: מי שאינו מתקשה בקריאת ספר "בראשית" לא יתקשה לקרוא בספר היובלים. אדרבה, לאוהבי "בראשית" צפוי עונג קריאה מוזר, כמעט מזוכיסטי, הנובע מציפייה לקו סיפורי ידוע, ששוב ושוב אינה מתממשת כצפוי. הנה כמה דוגמאות.
העקידה ושר המשֹטמה

ספר "בראשית" פותח בבריאת העולם בשבעה ימים. בראשית נבראו, כזכור, השמַים והארץ. ב"יובלים" נבראו "השמַים העליונים", "הארץ" וגם "המים" — ואלו שינויים יחסית קלים. אבל מיד מסופר כי נבראו גם "כל הרוחות המשרתים (=לפני אלוהים), מלאכי הפָּנים ומלאכי הקודש ומלאכי רוחות האש ומלאכי הרוחות הנושבים ומלאכי רוחות העננים לערפל ולטל ומלאכי הרוחות לשלג ולברד ולקרח ומלאכי הקולות ומלאכי הרוחות לברקים...", והרשימה נמשכת.
באותו פרק מסופר כי נברא גן עדן, "לתענוג ולמאכל". אמת, יש גן עדן ב"בראשית", אך הוא לא נברא במסגרת שבעת ימי הבריאה אלא במסגרת סיפור בריאה חלופי, ואינו משולב במניין שבעת הימים. ב"יובלים" נבראים השמש והירח כמו ב"בראשית", אך לשמש יש מעמד בכיר ("וייתן את השמש לאות גדול", ללא ציון כי הירח ממונה "לממשלת הלילה"); ב"יובלים" מתעים "רוחות טמאים" את בני נח אחרי המבול, ורוחות דומות מבצעות את "מכת בכורות" במצרים.
ב"יובלים" מסופר מה גרם לעקידת יצחק, והיא מעורבותו של "שר המשׂטמה", שהוא מלאך ששמו מעיד עליו. ורמן מציינת כי סיפור העקידה שוכתב ב"יובלים" בהשפעת ספר איוב. כבוד השר מציע לאלוהים לומר לאברהם להעלות את יצחק על המזבח "ואתה תראה אם יעשה דבר זה, ותדע אם נאמן הוא". אלוהים, מציין הספר, ניסה את אברהם פעמים רבות והוא יודע כי הוא נאמן, ובכל זאת נענה לאתגר השטני. בנוסף, מתרחשת העקידה ב"יובלים" באמצע ניסן, הלא הוא חג הפסח, ולכן העקידה היא הבסיס לחג זה — ולא יציאת מצרים המאוחרת לה.
בכלל, כל מאורעות "היובלים" צמודים לתאריכים מסוימים על פי לוח שנה, שאורכה תמיד 364 ימים, הנחלקת ל–52 שבועות בדיוק. כך, למשל, "נחקק על בני ישראל להתענות בגלל מכירת יוסף וצערו של יעקב אביו בעשרה בחודש השביעי" (הלא הוא חודש תשרי לפי הלוח המקראי, המתחיל בניסן). דהיינו, יום הכיפורים על פי "היובלים" טעמו אינו כפרת עוונות כללית על בית המקדש או על העם, אלא הוא מעוגן בחטא מסוים של מכירת אח ואִמלוּל אב. באותה פרשה מספר "היובלים" כי דינה, אחותו של יוסף, ובלהה, פילגש אביו, מתו מצער כששמעו "כי חיה רעה טרפה את יוסף". ורמן מציינת, בהערה מבריקה, כי המספר ניצל את ההזדמנות "לסלק" מהסיפור את דינה, שנאנסה על ידי שכם בן חמור, ואת בלהה, שראובן שכב איתה במרמה. הוא מעניק להן מוות חסוד, אבל כוונתו נגועה בשוביניזם.
יעקב, נכדו של אברהם, מתואר במחיצת סבו ב"יובלים", ופתאום מובן עד כמה מוזר הוא ש"בראשית" אינו מתאר יחסים משפחתיים אלה. יתרה מכך, ב"יובלים" יעקב הצעיר ישן לצד אברהם במיטה בעת שאברהם מחזיר את נשמתו לבוראו: "וייקץ יעקב משנתו והנה קר אברהם כקרח. ויקרא, אבי! אבי! ואין עונה לו, ויידע כי מת. ויקום מחיקו וירוץ ויגד לרבקה אמו. ותלך רבקה אל יצחק לילה ותגד לו. וילכו יחדיו ויעקב עמם והנר בידו". זה תיאור מדהים בחסכנותו: קור הגופה של אברהם מול הנר הרועד בלילה; יצחק, שמתברר שאינו גר עם רבקה ויש לגשת ולהעירו באמצע הלילה, כפי שאברהם אביו העירו השכם בבוקר לעקידה. "היובלים" מתאר את ההליכה לעקידה כמו ב"בראשית" במלים "וילכו שניהם יחדיו" — ועתה יצחק, אשתו ובנו "הולכים יחדיו", לראות את העוקד המת, הקפוא. אש הנר מול אש מזבח העקידה — הרי זה גאוני ממש.
חירות שכתוב פרועה
העט מתפתה לספר עוד ועוד דוגמאות, אך אסתפק רק בכמה דוגמאות קצרות: ב"יובלים" נאלץ יעקב להרוג את אחיו עשו ביריית חץ, אחרי ברית שלום שנכפתה עליהם בידי הוריהם, יצחק ורבקה; ב"יובלים" לא חולם יוסף את חלומותיו הידועים על השמש והירח ועל האלומות; ב"יובלים" לא נתפרת לו כתונת פסים; וב"יובלים" יעקב, על ערש דווי, "את כל ספריו וספרי אבותיו נתן ללוי בנו".
דוגמאות כאלה יש עוד למכביר, ולקורא בספר ינעם לגלותן. בשלב זה של הדיון מתבקשת השאלה: מדוע? מדוע טרח מישהו לשבת ולשכתב את סיפורי המקרא של "בראשית" שצורפו ממקורותיהם בעמל רב כל כך במשך מאות שנים, וגובשו (אם כי לא בנוסחם הסופי) כ–350 שנה לפני זמנו, והיו למשכתב בגדר ספרות עתיקה? הרי אין זו סתם כתיבה מחדש של אגדת עם, אלא כתיבה מחדש של טקסט שגם לפני חתימתו וקידושו הסופיים (הדבר קרה רק אחרי החורבן, במאה השנייה לספירה) ברור היה למשכתב כי הוא בבחינת דברי אלוהים חיים.
תשובתה של ורמן היא כי "ספר היובלים משרטט קבלת שתי תורות, אחת שכותב האל ואחת שמוכתבת למשה בהיותו על הר סיני". תורה מוכתבת זו היא "ספר היובלים". במלים אחרות, "שתי תורות ניתנו בסיני, ושתיהן בכתב". אך מדוע שיזדקק מישהו לתורה שנייה כתובה? התשובה קשורה למציאות ההיסטורית, הפוליטית והדתית בתקופת השכתוב.
נתינת הספרים ללוי כירושה מידי יעקב היא אחד המפתחות לזיהוי מחבר הספר ומניעיו: די ברור שהוא משבט לוי. לוי בספר היובלים הוא מונח זהה ל"כוהן", ככתוב "ויחלום לוי כי יוקם ויימשח לכוהן לאל עליון, הוא ובניו עד עולם... וילבישוֹ אביו בגדי כהונה". כותב הספר, במלים אחרות, היה כוהן. לטענתה של ורמן (אני מרשה לעצמי לציין כי טענה דומה הועלתה לפחות במקור אחד המוכר לי, והוא ספרה של רחל אליאור "זיכרון ונשייה" מ–2009), מחבר "ספר היובלים" היה חבר העדה שכתביה נמצאו בין מגילות קומראן. זו היתה עדת כוהנים שהודחה אחרי אמצע המאה השנייה לפני הספירה מ"ביתה" ההיסטורי במקדש הירושלמי.
"נוכל לשער", כותבת ורמן, "שמחבר הספר וקבוצתו עזבו את ירושלים, עזיבה שמשמעה ויתור על סמכות דתית ופוליטית", וממקום גלותם כתבו את "היובלים" בין שאר מגילותיהם. כתיבת "ספר היובלים", כמו מגילות רבות אחרות, היתה דרכם של הכוהנים הפורשים (איני בטוח שהבנתי מדוע ורמן מקפידה לא לכנותם בשמם המוכּר, הלא הוא "צדוקים") להמשיך ליצור ספרי קודש חדשים ולפרש את כתבי הקודש הקיימים.
אויביהם הרעיוניים של הכוהנים המודחים היו שלושה: הכוהנים המתייוונים שקנו את הכהונה הגדולה בממון, החשמונאים שתפסו מידי המתייוונים את הכהונה הגדולה שלא כדין, והפְּרוּשים, בעלי התורה שבעל פה. הפרוּשים "הציגו את הלכותיהם כתורה השנייה מסיני, וספר היובלים משיב להם", מציעה ורמן, באותה מטבע, דהיינו בכתיבת תורה שנייה, שיש לה תוקף לא בשכל האנושי הפרשני ובמסורת ההלכתית העממית, אלא בהתגלות ישירה של מלאך הפָּנים למשה, ככתוב בפרק הראשון של "היובלים".
השערה זו משכנעת מאוד, מפני שהיא עשויה להסביר שִכְתובים ספציפיים רבים בספר. למשל, יוסף אינו חולם חלומות ב"יובלים" ואינו זוכה לכתונת הפסים מפני שגיבורו של "היובלים" אינו יוסף, אבי אפרים ומנשה, אלא דווקא לוי: לוי הוא חולם החלומות הנבואיים, מפני שהחלום הוא קו תקשורת עם המלאכים ועם האל, וקו זה שמור, מבחינת מחבר "היובלים", בעיקר לכוהנים; לא כתונת הפסים היא "לבוש המלכוּת" של ספרנו, אלא דווקא בגדי הכהונה שמלביש יעקב את לוי; מדוע "נתחב" גן עדן ליום השלישי בשבעת ימי הבריאה? מפני שבכך הוא מוגדר כאתר שנברא לפני היות הזמן האנושי (השמש נבראה רק ביום הרביעי), ובספרות כוהנית אחרת, שם, בגן עדן, יישב חנוך, גיבור העל של שושלת הכהונה.
מדוע מתוארים מלאכים ורוחות כברואי היום הראשון? מפני שבתפישת העולם הכוהנית של ימי בית שני היו המלאכים (ולא החכמים) מתווכים עיקריים בין אלוהים לבני האדם, וככאלה הם מיסודות הבריאה שאי אפשר לעבור עליהם בשתיקה; מדוע מדגיש "היובלים" את מעמדה של השמש על פני הירח ביום הרביעי לבריאה? מפני שלוח השנה הכוהני המקובל על כותב "היובלים" הוא לוח שנה המבוסס על מהלך השמש בלבד, ולא על מחזור הירח; מדוע המלאכים שומרי שבת ונימולים? מפני שאם כך הדבר, אין לאדם רשות לשנות מסדרי בראשית וממנהגי השמַים, ועליו לשמור שבת ולהימול (כנגד המתייוונים דיברה תורת "היובלים"?), ובכך גם יידמה לשוכני מרום.
תקצר היריעה — ובמקרה זה אין זאת מליצה — מלתאר את עושר הלימוד והקריאה שמהדורתה של כנה ורמן מזמנת לנו. סופרים יכולים ללמוד מן הכרך הזה איך לעבוד עם טקסט כ"מקפצה" לכתיבת וריאציה או פרודיה. מבקרי ספרות ועורכים יכולים ללמוד ממנו כיצד משיכת חבל אידיאולוגית לשה טקסט, מאריכה, מוסיפה, מוחקת ומתקנת. חובבי יהדות יגלו שילוב מוזר של מחבר שניחן בתודעה דתית קנאית לצד חירות שִכתוב פרועה.
מהדורתה של ורמן היא מונומנט הראוי להתפעלות. צדה האחר של המונומנטליות היא סכנה שהספר יהיה מיועד לחוקרים בלבד. וזה חבל: הוא חשוב מדי. המהדורה הזאת כבדה, גדולה ויקרה. היא גדושה מידע מחכים, אך בחלקה נועדה רק למומחים. כמדומני שלא יקשה על ההוצאה להדפיס מהדורה נוספת, שלא תחליף את המהדורה המדעית המונחת לפנינו, ובה, לצד מבוא קצר, יובא הטקסט של "היובלים" ברצף, למען יוכל כל קורא עברית להתוודע אל ספר מופת זה של הספרות היהודית והעולמית, ולקרוא בו גם קריאת פשט, כפי שקוראים לעתים בספרים שהוא שיכתב.