"שו מאן דבעי": העברית הגששית בהקשרה התרבותי
מאת אורי מור ואייבי סישל
שלישיית הגשש החיוור הייתה – במשך עשרות שנים – תופעת בידור פופולרית ואהובה במיוחד ובעיני רבים סמל לישראליות. בדיון הציבורי והאקדמי על הגשש החיוור מרבים להזכיר את השפה הגששית המיוחדת, ואין ספק שהייתה רכיב חשוב בטקסטים ובדימוי הבימתי של השלישייה. כדי להבין את הצלחתה העצומה ואת חשיבותה בתרבות העברית צריך לחזור לשנותיה הראשונות ולהתבונן בהקשר הרחב של פעילותה, המקיף לא רק את תולדות הבידור העברי אלא גם את תולדות העברית העממית.
מעמדה של העברית כלשון ילידית התבסס כנראה בשנות השלושים של המאה העשרים, כשדיבור עברי שוטף החל להיות תופעה מהותית ומורגשת המגדירה קבוצה הולכת ומתרחבת, הולכת ומתבגרת, של דוברים. העברית הטבעית שבפיהם, שעמדה בניגוד לגוונים אחרים של עברית מדוברת בארץ ובחוץ לארץ, הייתה חלק מזהות תרבותית רחבה, הכוללת גם דרכי התנהגות לא מילוליות ומאגר משותף של מיתוסים, הומור וערכים. כך בא לעולם הצבר (ראו איתמר אבן־זהר, "הצמיחה וההתגבשות של תרבות עברית מקומית וילידית בארץ־ישראל, 1882–1948", קתדרה 16 [תש"ם], עמ' 165–189; עוז אלמוג, הצבר – דיוקן, תל־אביב תשנ"ז).
יחסו של דור ההורים – בני העליות הראשונות ממזרח אירופה – אל העברית הילידית היה דו־ערכי. מצד אחד הייתה בה הגשמה של החלום הגדול שהניע אותם לעזוב את מולדתם ולהתיישב בארץ ישראל. מצד אחר לא כך דמיינו את העברית המדוברת: לשון הדור הצעיר התפתחה בדרכים משלה, כדרכה של לשון טבעית, ולא תמיד התיישבה עם מדיניות הלשון הרשמית. במשך שנים רבות הושתקה העברית הזאת, מתוך הנחה שחינוך לשוני ראוי יביא לתיקונה, והורחקה מן הזירות הציבוריות: הספרות היפה, העיתונות, התאטרון, הרדיו והקולנוע. דובריה הפנימו את ההדרה הזאת וקיימו למעשה שני מיני עברית: בכתיבה (למשל במכתבים ובסיפורים) ובדיבור רשמי (למשל במסכתות בתי הספר) שימשה עברית תקנית וגבוהה ובדרך כלל מליצית, ואילו בשאר הנסיבות שימשה לשונם הטבעית. בשנות הארבעים השתנה המאזן הזה בעקבות פעולתם המשולבת של שלושה גורמים: (א) גלי העלייה הגדולים, שאיימו לא רק לשנות את ההרכב הדמוגרפי של היישוב אלא גם לפגוע בייחודו התרבותי; (ב) קום המדינה ותהליך ההתמסדות שבא בעקבותיו – אחת מתוצאותיו הייתה המעבר של העברית למעמד של לשון מדינה; (ג) חילוף דורות טבעי, שהגביר את החשש של דור ההורים משינוי.
שלושת השינויים העמיקו את הפער בין שני מיני העברית ואת ניתוקה של הלשון הרשמית והממסדית מחיי היום־יום והפכו את חלוקת העבודה הישנה ביניהן לבלתי נסבלת. בנסיבות האלה השפה הייתה לאתר של הגדרה עצמית בעבור דוברי העברית הילידית, והם יצרו בעזרתה זהות חדשה – דורית (לעומת דור ההורים והעברית הרשמית שכפה עליהם), לאומית (לעומת קהילות יהודיות מחוץ לארץ ישראל והעברית הגלותית שלהן, הנושאת מורשת יהודית כבדה) וילידית (לעומת העולים החדשים והעברית המשובשת או הזרה שבפיהם).
שנות החמישים היו במידה רבה תקופה של פריקת עול לשונית – העברית הילידית יצאה סוף סוף מן המרחב המוגבל שנכלאה בו, וייצוגיה החלו לבצבץ בזירות חדשות, בעיקר בטורים סטיריים בעיתונות ובבידור הקל, ובמידה פחותה בתאטרון, בספרות היפה וברדיו. לעומת זאת במעוזים הרשמיים של התרבות העברית, כגון קול ישראל, מערכת המשפט ומערכת החינוך, קוימה עברית תקנית וממסדית. במילים אחרות: הפיצול הלשוני נמשך ואף הלך והעמיק, אבל הוא עבר מן הסובייקט הדובר אל המרחב הציבורי. שני גוני הלשון האלה – הלשון הממסדית והלשון הילידית – הרכיבו את ההגמוניה של החברה הישראלית הצעירה ודחקו לשוליים מינים אחרים של עברית, כגון לשונם (המגוונת) של העולים החדשים ושל קהילות ותיקות שחיו בארץ עוד לפני העליות הציוניות.
בניגוד ללשון הממסדית, שכבר הייתה מגובשת ומעוצבת, בלשון הילידית הורגשו חיות ורעננות שהדוברים צמאו להן. הדבר התבטא למשל בעיסוק אינטנסיבי בלשון הצברית ובלעג ללשון הממסדית המיושנת. הנה דוגמה מ"ילקוט הכזבים":
יענקלה האפסנאי הפלוגתי הופיע יום אחד אצל המם־פה והגיש תלונה נגד ג'ורי שעושה ממנו צחוק ומעליב אותו לעיני המחלקה. "מה הוא עושה?" שאל המם־פה. "אתמול הוא בא לאוהל ואמר שהוא רוצה אלונטית ובורית", אמר יענקלה בפרצוף זועף.
(דן בן־אמוץ וחיים חפר, ילקוט הכזבים, [תל אביב] תשט"ז, עמ' 38)
זהו ההקשר הלשוני שהוליד את מערכוני הגשש החיוור. הסובייקט הישראלי בשנות החמישים, כלומר דובר העברית המדומיין, היה הצבר – גבר יליד הארץ ממוצא מזרח־אירופי שבפיו עברית ילידית. שאר קבוצות האוכלוסייה נותרו מחוץ לקנון התרבותי. המזרחים המעטים המופיעים בספרים, במחזות ובמערכונים של שנות החמישים מוצגים באופן סטראוטיפי ובדרך כלל מגוחך, ולשונם עמוסת שיבושים (ראו רינה בן־שחר, "על לשון דמויות מזרחיות במחזות ובמערכונים עבריים", התאטרון הישראלי: תהליכי דמוקרטיזציה בחברה הישראלית, בעריכת דן אוריין, תל אביב תשס"ד, עמ' 93). בדרך זו שימרה קבוצת העילית את מעמדה וייצרה זהות ישראלית אחידה המכסה על הטרוגניות. הנה לדוגמה פתיחת מערכון של להקת איילון משנות החמישים.
אל יוסי שלי שיחיה, במחנה הטייסים בכפר אי־שם, ממני: רחמים עובדיה במעברה ד' חלקה ג' פחון ד' – ליד הכביש, – שלום ואלף ברכות. באמונה, יא ילדי מן המכתב שלך, מה שקבלתי אתמול לא הבנתי כלום. עד שקמנו ללכת, אני ואמא שלך אל מורי נסים ונתתי לו את המכתב שלך [...] ואז הוא הסביר לי קצת ואני הבנתי קצת קצת, אבל לא את הכל. מה זאת אומרת, אתה כותב שקבלת כנפיים? איזה מין כנפיים זה? מה זה, נעשית מלאך? והלוא אני יודע שאתה היית עקרוט גדול, אז מה זה פתאם כנפיים? אז מורי נסים אמר שנתנו בך סימונים! מזתומרת סימונים? נגד עין הרע? אז אמר מורי נסים – סימונים שאתה נעשית טייס! יא ילדי, יא עיני, אני מבקש ממך בשמי ובשם אמא שלך ובשם אחות שלך ואחות שלך ואח שלך קטן – מה זה עלה על לבך? האם לא די בשתי רגליים שנתן לך הקדוש ברוך הוא להלך בהן על הארץ שאתה עושה לך כנפיים לטוס? אמר מורי נסים: שקט יא רחמים, שקט – בן גוריון רוצה אחד טייס תימוני. אז ככה. אם בן גוריון רוצה – סכטן – בודאי יודע מה שרוצה, ואני שותק. אבל מה זה אתה כותב על מנטוסי דחף – איזה מין מנטוסים אלה שצריך לדחוף אותם, הה?
(יחיאל מוהר, "מכתבו של רחמים עובדיה אל בנו הטייס", שירים ומערכונים: מבחר קטעים מתוכנית להקות צה"ל, תש"ח–תשי"ח, 1948–1958, [תל אביב] תשי"ח, עמ' 68)
כבר בשנות החמישים היו גם ייצוגים סטראוטיפיים פחות ומכבדים יותר של מזרחים (אמנם מעטים למדי). מערכוני הגשש החיוור המשיכו את המגמה הזאת ויצרו סובייקטיביות כול־ישראלית מסוג חדש שאפשרה גם למי שאינו צבר ממוצא אשכנזי להזדהות עם הדמויות והסיטואציות שבמערכונים, להתענג על הבדיחות המשותפות ולהשתייך סוף סוף לאחדות הלאומית. אחת הדרכים לאגד כך את אזרחי המדינה הצעירה הייתה לתת ביטוי רחב ומגוון ללשון העממית הטבעית (כמובן מדובר בייצוג של לשון ולא בעברית אותנטית ממש) ולהבליט כנגדה את העברית הממסדית לסניפיה. למשל במערכון "כותב הבקשות" מהתכנית השנייה של הגשש החיוור (1966) העברית הטבעית של הדמויות מעומתת עם לשון מכתבים רשמיים, וכותב הבקשות עובר מזו לזו ולבסוף ממוטט את החיץ ביניהן. למשל (קווי הלשון הממסדית הודגשו בדוגמאות שלהלן):
אהרון (שייקה): תכתוב לה, שרה, יא עיני, יא רוחי, דבר כזה.
כותב הבקשות (פולי): לכל מאן דבעי...
אהרון: שו מאן דבעי?
[...]
כותב הבקשות: הנני להסב את תשומת לבך לסעיף בריחה 16 פסקה א על פי החוק המנדטורי...
אהרון: תגיד לה, יא שרה, לא צריך לברוח מהבית של האבא.
כותב הבקשות: כל אדם שיברח מבית אביו והוא קטין יגרום בכך צער רב להוריו...
אהרון: כן.
כותב הבקשות: אלא אם כן יצטייד בטופס בי"ת רי"ש 16, תיקון חוק משנת 1950.
[...]
כותב הבקשות: אי לזאת עליי להזכירך שבבריחתך גרמת לאביך עגמת נפש...
אהרון: כן.
כותב הבקשות: שלא לדבר על הקלון שהמטת על משפחתך! ככה מתנהגים? תתביישי לך! יא סוררת, יא מלעונה! ככה חינך אותך אבא שלך? הוציא את נשמתו עלייך!
אהרון: איך אתה מדבר? לא יפה!
גם במערכון "הסיידים" מאותה תכנית שני מיני העברית מוצבים זה מול זה, וידם של דוברי העברית הטבעית על העליונה:
ד"ר ליכטיג בר־זוהר (שייקה): אני כבר מחכה לך זה למעלה משעתיים וחצי, אך לשווא, ואני מנסה לגייס את כל כוח המחשבה שלי כדי לדעת מה יכולה הייתה להיות הסיבה שכה בוששת.
הסייד (פולי): שלום.
ליכטיג: לאן אתה הולך, אדוני?
הסייד: אתה קלקלת לי את המצב־רוח. ואני בלי מצב רוח לא יכול לעבוד בצבע פלסטי. וחוץ מזה, אדוני, אני כבר שלושים שנה במקצוע, ולא קרה לי שבן אדם יגיד לי שאני בוששתי! תתבושש לך בעצמך ותתבייש.
ליכטיג: אדוני, אתה פשוט לא ירדת לסוף דעתי. לא הייתה לי כל כוונה לא לפגוע לא בך ולא במקצועך. נהפוך הוא. ולא נותר לי אלא פשוט לבקש את סליחתך, אם דבר זה עלול להועיל כמובן. סליחה.
הסייד: נו שוין. זה הדירה?
ליכטיג: כן, זוהי דירתי.
הסייד: אתה גר לבד?
ליכטיג: אני גר לבדי, מה לעשות.
הסייד: מה, אתה... אתה לא נשוי?
ליכטיג: לא לא, אינני נשוי. לא.
המערכונים שיקפו, ובמידה מסוימת יצרו, מצב תרבותי חדש, שבו העברית התקנית לגווניה – לשונם של מוסדות המדינה ושלוחותיה ולשון המקורות היהודיים – היא אופציה לשונית מיושנת המנותקת מן ההוויה התרבותית החדשה במדינת ישראל, ואילו העברית המדוברת הטבעית היא שפה הגמונית לגיטימית (על המושג שפה לגיטימית ראו פייר בורדייה, שאלות בסוציולוגיה, בתרגום אבנר להב, תל אביב 2005, עמ' 105). הדגשת ניצחונה של האחרונה על הראשונה לא כוונה לנגח את הממסד עצמו ואת מה שייצג, אלא לבסס זהות לאומית חדשה שיש לה דרכי ביטוי חדשות וקנון תרבותי חדש. ובכל זאת החדש לא היה חדש באמת: מעמדה של האליטה הצברית האשכנזית לא השתנה וכוחה לא תש, אלא שעכשיו נוצר מנגנון תרבותי המאפשר גם לקבוצות אחרות בחברה הישראלית להצטרף למערך הסימנים המזוהה אתה.
המאמר המלא: אורי מור ואייבי סישל, "'יש חופש מדינה בדיבור הזה': העברית הילידית והגשש החיוור", כרמלים יא (תשע"ה), עמ' 133–182.
