סימן קריאה
ציונים
מאת מור שמש
אמנם סמסטר א עדיין לא נגמר, אך כבר יש מי שחושב על הערכת ההישגים בכל קורס, הניתנת כמובן בצורת ציונים. המילה צִיּוּן ידעה גלגולים רבים מראשית ימיה של השפה העברית ועד שקיבלה את המובן המזוהה עמה היום: 'מספר להערכת הישג בבחינה או בקורס'.
במקרא מופיע שם העצם צִיּוּן שלוש פעמים, וההקשר מלמד שמובנו 'מצבה' או 'קבר': "ויאמר מה הציון הלז אשר אני רואה, ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים" (מלכים ב כג 17); "וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון עד קברו אֹתו המקברים" (יחזקאל לט 15). פעם אחת מתועד השם במובן המזכיר הרבה יותר את משמעותו כיום: "הציבי לך ציֻנים שִׂמי לך תמרורים" (ירמיה לא 21) – מן התקבולת הזאת עולה שציון כאן הוא 'תמרור, סימן דרך'.
לכאורה השם ציון שקול במשקל קִטּוּל – משקל המזוהה כשם פעולה של בניין פיעל, כגון דיבר–דיבור, סיפר–סיפור. לפיכך קל לחשוב שנוצר כשם הפעולה של צִיֵּן, אלא שבמקרה המיוחד הזה דווקא ההפך מסתבר: צורות הפועל צִיֵּן ומְצֻיָּן נגזרו אולי משם העצם ציון ולא להפך. לא זו בלבד שהפעלים האלה אינם מתועדים במקרא אלא רק בלשון חכמים; למעשה פעלים שעי"ן השורש שלהם היא יו"ד, כגון צִיֵּן וקִיֵּם, נדירים מאוד בספרי המקרא הקדומים, והם עולים בעיקר בעברית של ימי הבית השני ואילך.
כיום נהוג לשער ששורשו של ציון אינו צי"ן אלא צו"י, ואכן בסורית צוָיָא פירושה 'ערמת אבנים', ובערבית صُوَّة פירושה 'אבן דרך, מצבה, קבר'. חז"ל, שיצרו מן השם את הפעלים ציין ומצוין, אולי ראו בציון שם פעולה וממנו גזרו את הפעלים: "ומציינים על הקברות" (שקלים א, א); "ישראל מצויינין במצוות תורה" (ספרי במדבר, צט). מצויינין כאן אינה מחמאה ('מעולה, יוצא מן הכלל'), אלא המובן היסודי של השורש צי"ן: 'מסומנים'.
בעברית החדשה קיבל השורש צי"ן מובן חיובי: מצוין הוא מי שמסומן לחיוב. ייתכן שמקור משמעות זו בפועל הגרמני auszeichnen, הנושא את שתי המשמעויות: 'סימֵן' ו'בלט לטובה'. מכאן נולד גם הפועל הצטיין, המאפיין אדם שציוניו טובים.
ציון במובן של הערכת הישגים בלימודים נולד כנראה מן המשמעות המקורית של המילה ("סימון" של ההישגים), אך מסתבר שיש למובן הזה קשר גם למשמעות החדשה שנולדה, כלומר התבלטות לטובה. המובן הזה נכנס למילוני המונחים של האקדמיה ללשון העברית בשנות השישים של המאה שעברה, אך היה בשימוש עוד זמן רב קודם לכן, כפי שאפשר ללמוד למשל מספרו של אחד העם "על פרשת דרכים" (בכרך ב משנת 1903), שבו נכתב למשל: "במקוה־ישראל נוהגים להבדיל בין הלמודים בבחינת ערכם ומגבילים זאת במספרים שונים, מן 1 עד 5, וציון טוב או רע שמקבל התלמיד, למשל, בלמוד שמספר־ערכו הוא 5, שקול הוא כנגד חמשה ציונים כאלה בלמוד גרוע בערכו, שמספרו הוא רק 1".
מור שמש הוא תלמיד התואר השלישי במחלקה.
