מחליפים מילה
עם ד"ר אסנת דמרי
ד"ר אסנת דמרי היא חברת סגל בכירה במחלקה ללשון העברית באוניברסיטה. את כל דרכה האקדמית, למן התואר הראשון, עשתה במחלקה. היא מתמחה בלשון חכמים, ובייחוד בתורת הצורות שלה בהשוואה ללשון המקרא. בנושא זה כתבה עבודת תזה ועבודת דוקטור בהנחיית פרופסור משה בר-אשר (נשיאה המכהן של האקדמיה ללשון העברית), והיא מוסיפה לחקור ולפרסם ומשתתפת בכינוסים מדעיים. מלבד עבודתה באוניברסיטה ד"ר דמרי היא מרצה מן החוץ במכללת אחווה ובמכללת ספיר, יועצת לשון במהדורת החדשות של מכללת ספיר וחברה בפורום יועצי הלשון של כלל תחנות הרדיו והטלוויזיה בארץ (לאחר 13 שנים של ייעוץ לשון ברדיו דרום). בימים אלה היא מכינה לדפוס ספר המבוסס על עבודת הדוקטור שלה, ובו תיאור דקדוקי שלם לכתב יד קאופמן 2 של המשנה בהשוואה לנסחים אחרים של המשנה וללשון המקרא.
מה משך אותך מלכתחילה ללימודי השפה?
למען האמת התחלתי ללמוד לשון כי חיפשתי מחלקה שנייה לצד לימודי המקרא, אהבתי הראשונה. ומאחר שחשבתי שהמורה שלי לתנ"ך בתיכון (שבזכותה אהבתי כל כך שיעורי תנ"ך) למדה גם לשון – היא נהגה לשבץ ענייני לשון בשיעורי התנ"ך – בחרתי בלשון למחלקה שנייה.
ומתוך שלא לשמה בא לשמה. הלימודים במחלקה העשירו אותי, עניינו אותי וסקרנו אותי, ולכן את לימודי ההמשך, תואר שני ודוקטורט, הקדשתי רק ללשון. רק לאחר שנים התברר לי שהיא למדה מקרא וספרות...
האם העניין בדקדוק מצד אחד ובלשון חז"ל מצד אחר התפתח תוך כדי לימודייך לתואר הראשון, או ששניהם משכו את תשומת לבך עוד לפני תקופת הלימודים?
כמו שאמרתי קודם, למעשה לא ממש התעניינתי בלשון בכלל ובדקדוק בפרט וודאי שלא ברובד לשון כלשהו לפני לימודיי באוניברסיטה. העניין בתחום והאהבה שלי אליו התפתחו תוך כדי הלימודים לתואר הראשון. למזלי, את לשון חז"ל זכיתי להכיר אצל מורה מופלא וחוקר מהגדולים בתחומו, נשיא האקדמיה ללשון העברית פרופסור משה בר-אשר. בשיעוריו המאלפים שבה את לבי בדרך הלימוד ובאופן המחקר, ואהבתו לתחום והתלהבותו ממנו דבקו גם בי.
העניין בדקדוק, בפרט בתורת הצורות, התחיל מחוסר ידע, שלי. הרגשתי צורך להשלים פרקי לימוד שאינם נלמדים היטב בתיכון. תורת הצורות בעבורי היא מעין "משחק" בכללים, פירוק והרכבה מחדש. הדבר נתון, השאלה באיזו דרך תגיע אליו. מרתק. אותי לפחות...
את שני התחומים שילבתי בדוקטורט שלי כשכתבתי דקדוק על אחד מכתבי היד של המשנה. מובן שדקדוק והנובע ממנו מתקשרים היישר אל תחום התקן: ייעוץ לשון ועריכת לשון, ובהם אני עוסקת שנים.
בעולמו הלשוני של הדובר הממוצע ידיעת לשון חז"ל היא בדרך כלל מעין קוריוז, אם בכלל נחשף אליה. האם את מרגישה שיש אפליה היסטורית של לשון חז"ל לטובת לשון המקרא, שנחשבת בעיני רבים ללשון התקינה?
אין ספק שלשון המקרא נחשבה ועדיין נחשבת בעיני חוקרי לשון ומתקני לשון טהרנים ללשון התקן העליונה, ללשון הקלאסית שיש לשאוף אליה. אבל אי אפשר לדבר עברית בלי לדבר גם בלשון חז"ל. שני הרבדים, עברית המקרא ו"לשון חכמים א" (היא לשון התנאים, הרובד המוקדם של לשון חז"ל) הם המקורות שעליהם אנחנו נשענים כשלומדים לשון.
לומר שלשון חז"ל היא קוריוז זה לא לדעת שמערכת הזמנים שלנו מבוססת על לשון חז"ל; העובדה שאנחנו אומרים "אמר" ולא "ויאמר", "ילמדו" ולא "תלמדנה"; שאנחנו אומרים "ישיר" ומתכוונים לעתיד בלבד; שאנחנו לא משתמשים בצורות מקוצרות (ויעש) או מוארכות (נגילה ונשמחה); שיש לנו פתגמים וביטויים נפלאים ממסורתה; שתרמילנו התעשר במילים מן הלעז של אז (ארמית, לטינית ויוונית) – כל זה הוא הודות ללשון חז"ל. גם אוצר המילים העברי שלנו הורחב בזכות הרובד הזה.
נכון שחלק מן הדקדוק של לשון חז"ל אינו עומד בתקן המקראי, ולמעשה כמעט כל טעות לשון שאנו חוטאים בה היום כבר תועדה בכתבי היד של לשון חז"ל (מיליתי, קרינו, יוּדָה = יהודה, מטמָא, אי-הקפדה בהגיית גרוניות, לרכַּב [היום הוא נחשב בלתי תקין, אך יש לו הסבר בלשון חז"ל] ועוד), אבל גם באלו יופייה. שהייתה עצמאית ושיקפה את לשון הדיבור של זמנה, ומצד אחר דבקה במסורת המקראית. שיש בה מזה ומזה.
לעולם יהיה מי שיחשוב שלשון חז"ל כאן כדי שנפתור תשבצים ונכיר מילים נרדפות. אבל ברור שלא בזה מסתכמת תרומתה לעברית.
את יועצת לשון המקפידה על עברית תקנית בדיבורך. רוב האנשים, כידוע, לא מדברים עברית תקנית. באיזו מידה את מתקנת אחרים או מעירה על טעויות בדיבור?
בלב אני מתקנת טעויות כל הזמן, מעין היגב מותנה. גם את שלי (וגם את של מי שאינו לצדי, כמו אנשי תקשורת ברדיו ובטלוויזיה). אבל בפועל אני נוהגת אחרת.
ככלל אינני נוהגת להעיר על טעויות לשון של מי שאינם תלמידיי, וגם לאלו אני משתדלת להעיר רק בשיעורים. אבל חשוב לי להסביר מה זה "להעיר": אני בדרך כלל חוזרת על מה שנאמר בצורה הנכונה. דרך אחרת היא לשאול "מה?" מתוך תקווה שיבינו שזה לא משום שלא שמעתי, אלא משום שמה ששמעתי לא נעם לאוזניי. בפעמים הראשונות התלמידים שלי חושבים שאני סובלת מבעיית שמיעה, וחוזרים על טעותם, אבל אחר כך הם מבינים את השיטה ומתקנים את עצמם בלי עזרתי.
מובן שאם מישהו מבקש ממני לתקן את שפתו (אולי תתפלא, אבל יש כאלו), אני שמחה לעשות כן. אבל אינני מתנדבת.
ועוד בנושא הלשון התקינה: בתור מרצה בתחום ויועצת לשון מנוסה, האם לדעתך כדאי להיאבק על תקינות העברית המדוברת, או שעדיף להשלים עם השינויים החלים בשפה הדבורה וליצור הפרדה בינה ובין העברית הקלאסית התקינה? אינני מאמינה באחת משתי הדרכים כאפשרות היחידה: אני מציעה שלא להיאבק בחירוף נפש על תקינותה בכל עניין שבדיבור (ואני מפרידה את לשון הדיבור מן הלשון הכתובה), אך בד בבד לא להשלים עם כל השינויים שחלים בה, בעיקר אלו העוקרים את נשמתה כלשון שמית. אני ארצה לכנות עצמי במונח שהציע ד"ר גבריאל בירנבאום: "נורמטיביסטית מפוכחת".
אני מאמינה שצריך לתקן את שיבושי הלשון בתחום הדקדוק, שהוא אבן היסוד של השפה. אם לא נתקן את השוגים, איך ידעו ששגו? אינני חושבת שלומר "הֶסכמתי" זו התפתחות ראויה, אלא עצלות פונטית. ולהתיר לומר "שתי חיילים" כי שם המספר וכלליו הם גזרה שהציבור אינו יכול לעמוד בה, לכך אני מתנגדת. אני גם חושבת שרצוי להגביל את השימוש ההולך וגובר בלעז (בפרט מלשונות לא שמיות), ובמיוחד לעקור את הלעז הסמוי במבנים עבריים לכאורה כמו "תיקחי לי כאן תמונה", "זה מרגיש נפלא לשמור על הגזרה". בתחום הסמנטיקה אני חושבת שיש מקום לשינויים ולהתפתחויות שחלו בעברית, זה היופי במשמעים. גם הסלנג נפלא בעיניי, אבל תחולתו צריכה להיות מוגבלת: במקום, במינון, במשלב.
יש הפרדה טבעית בין לשון דבורה ללשון תקנית כתובה בכל שפה, רק צריך לדאוג לכך שאלו לא יהיו שתי שפות נפרדות שאין קשר ביניהן.
ולסיום, איזו חשיבות את רואה בחינוך הלשוני בישראל ובכלל, בייחוד נוכח הרמה ההולכת ופוחתת של לימודי התחום בתיכונים בישראל?
הבעיה הגדולה שלנו בתחום החינוך היא שלומדים לשון רק בשיעורי לשון. וזה אומר "למדתי, נבחנתי, שכחתי". לו עברית הייתה מוקפדת גם בשיעורי החשבון, ההיסטוריה, הספרות, הספורט והתנ"ך וגם בהפסקות; לו היינו לומדים בעל פה שירי משוררים (לא מאתיים שירים, שיר אחד בשנה לפחות) וכמה מפרקי התנ"ך (כמו קינת דוד ושירת דבורה) – שפתנו הייתה עשירה יותר, תקינה יותר.
כי הלשון שלנו היא התרבות שלנו.
בשיעורי הלשון אני מציעה שלא להתמקד רק בניתוח נושא ונשוא ובהטיית פעלים בכל הבניינים אלא לעמוד על השיבושים הרווחים, להסביר את הסיבה להם ואותם לתקן שוב ושוב (ע"ע בניין הֶפעיל). ברור שאפשר לדבר בעברית קלוקלת ולהבין זה את זה בקלות. אבל איננו שואפים לזה. תמיד כדאי לשאוף לטוב ביותר. אתן לך דוגמה לדבריי מעולם אחר: אפשר לשחק כדורגל בשכונה וליהנות מזה ולחשוב שאני יודעת לבעוט לעבר השער, אבל אם צופים במשחק של ברצלונה נגד באיירן מינכן יודעים שכך משחקים כדורגל, זו הדרך לבעוט, כך צריך למסור, וזו הסיבה שהובקע שער. אז נשאלת השאלה אם אתה רוצה כל חייך לשחק כדורגל "שכונה" או להיות שחקן ברצלונה. אני חושבת שהתשובה ברורה והנמשל גם כן. ולא, אני לא אוהבת כדורגל... J
ערך: תום לבני
