גיליון כ' - מחשבת הספרות העברית

אפריל 2020, תש"ף | עורכת ראשית: חנה סוקר-שווגר | עורכים אורחים: אמיר בנבג'י, שי גינזבורג

מרכזת המערכת: מעין גלברד
מערכת צעירה: מעין איתן, מורן אריה, לירון בירן-ניסנהולץ, רות וייס, יוני ליבנה, לינה רוז

למן ראשיתה של ביקורת הספרות העברית החדשה (ולא משנה היכן נמקם ראשית זאת), עמד בראש מעייניה הניסיון להגדיר ולמפות את היחסים בין הספרות העברית לבין ההיסטוריה היהודית והישראלית. עיסוק זה כלל גם דיון בתולדותיה של ביקורת הספרות, קרי דיון בתולדות המחשבה ההיסטורית על אודות הספרות. אולם בשנות השישים של המאה העשרים, קבוצה מרכזית של מבקרי ספרות אימצה גישות פורמליסטיות וסטרוקטורליסטיות, וביקשה להעמיד במקום ביקורת ספרות בעלת מחויבות היסטורית ופוליטית ששלטה בכיפה עד אז, גישה מדעית ושיטתית של מדע ספרותי א-היסטורי לכאורה. הם טענו, למשל, שהגיע הזמן להפסיק לקרוא את מנדלי כמי שעוסק בגלות, בקבצנים ובקבצנות, ולהתחיל לבחון את המבנים הספרותיים והלשוניים שהופכים את הספרות של מנדלי לספרות מופתית. קבוצה זו דחקה לשולי העיסוק הספרותי את הדיון במחשבת הספרות, כלומר, את האופן שבו ביקורת הספרות ממשיגה את הדיון בספרות. 

לעמדה זו הייתה השפעה מכריעה על חקר הספרות העברית בעשורים הבאים, גם על המבקרים שדחו אותה לכאורה מכל וכל. כך למשל, אנשי ״התיאוריה הביקורתית״ באקדמיה הישראלית, שהתפרצו אל קדמת הבמה בשנות התשעים של המאה העשרים, דחו את הסיפורים הגדולים של ההיסטוריה, אך הם עשו זאת לא לטובת מדע ספרותי גלובלי כפי שביקשו לעשות המבקרים שקדמו להם, אלא לטובת הסיפור הפרטי, הקטן, שבצורתו הרדיקלית חותר תחת כל ניסיון להתוות היסטוריה כוללת, ובכלל זה היסטוריה של הספרות, מכאן, ושל ביקורת הספרות, מכאן. מערך המושגים שהעמידו מבקרים אלה לא אפשר גם הוא, אם כן, עיסוק בהיסטוריוגרפיה של הספרות.

שלושים שנים לאחר עלייתה של התיאוריה הביקורתית, המסות והמאמרים המוגשים כאן לקוראים מייצגים, להשקפתנו, התגבשות של עניין מחודש בהיסטוריוגרפיה ספרותית. אלא שבניגוד להיסטוריציזם הישן שהעניק לספרות העברית מעמד מקודש כמעט כביטוי ייחודי של רוח אומה יהודית ("הצופה לבית ישראל"), ובניגוד להיסטוריציזם החדש, שביטל לחלוטין את מקומה הייחודי של הספרותיות, המסות המכונסות כאן מתעקשות לברר האם ניתן לשוב ולגלם "מחשבת ספרות" היסטורית, פוליטית, ופואטית, שאינה מתמכרת אל היומרנות הישנה, אך גם לא נכנעת לפסימיזם הביקורתי שמאפיין חלקים מן התיאוריה הביקורתית. אל מול היומרנות והספקנות של קודמינו, אנו מעוניינים להעמיד את "מחשבת הספרות העברית" כציון של דינמיקה, גינאולוגיה והיסטוריה ספרותית, שבאמצעותה חוקרי הספרות יוכלו להצביע בצורה מפוכחת יותר על חשיבותה ההיסטורית של הספרות העברית, ועל האופן שבו ביקורת הספרות עסקה בה.

תוכן​​ העניינים:

שער שלישי: היסטוריוגר​פיות