מי שפכים המכילים קורונה (COVID-19) עשויים להוות איום רציני אך הנושא לא נחקר מספיק, כך עולה ממחקר ספרותי חדש שהובילו חוקרים ממכון צוקרברג לחקר המים באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, יחד עם חוקרי מים ממוסדות מובילים בעולם. בסקירה מדעית מקיפה מציפים החוקרים שורת איומים שטרם נבדקו, בהם: דליפת ביוב במקורות מים טבעיים, מי קולחין שלא חוטאו כהלכה והמשמשים להשקיית פירות וירקות ורסס ממקורות מים ממוחזרים שמולאו ממי קולחין. האם כל אלה עשויים להדביק אותנו בקורונה?
"יש סיבה לדאוג מכמה זמן שורדת הקורונה בשפכים ולאן היא מגיעה משם", אומר ד"ר עידו בר-זאב, מיקוביולוג של מים ממכון צוקרברג והכותב הראשי של המאמר. "האמת הפשוטה היא שאנחנו לא יודעים מספיק ואת זה צריך לתקן בהקדם האפשרי".
מה יכול לקרות במקרה של דליפת ביוב למסלולי מים טבעיים? | צילום: shutterstock"אנו יודעים היום בוודאות שמערכות טיהור שפכים אינן מסלקות לחלוטין את הקורונה מהמים" אומר ד"ר בר-זאב. "מצב זה מעלה חשש כבד וכל עוד לא נבדק כמו שצריך, יש לנקוט משנה זהירות".
החוקרים חוששים שקורונה עשויה להיות מופצת בצורה משנית דרך מערכות שפכים בכמה דרכים: דליפת ביוב למסלולי מים טבעיים, מקורות מים תיירותיים שמכילים מי שפכים שלא חוטאו כהלכה, דוגמת פארקים אקולוגיים ונחלים עירוניים. החוקרים מציינים כי וירוסים עשויים להתעופף למרחקים גדולים יחסית על גבי רסס (אירוסולים), המושא מתוך מערכות טיפול שפכים או ממי פארקים אקולוגיים שניזונים ממי שפכים. מקור נוסף לחשש הוא פירות וירקות שהושקו במי קולחין שעברו טיפול מוגבל ללא הכלרה. הדבר רווח בכמה מקומות מסביב לעולם, אך לא בישראל. במצב כזה קיים חשש שהווירוס יעבור דרך הגידולים בחזרה לאנשים.
אז מה צריך לעשות? הרבה יותר מחקר. לדברי בר-זאב ידוע מעט מדי על התנהגות הקורונה במים – עד כמה זה מידבק? כמה זמן היא שורדת במים?
בר-זאב ועמיתיו קוראים לחטא מי שפכים ביתר שאת, לפני שהם חוזרים לשימוש. על מנת למקסם את הטיפול בשפכים מומלץ לשדרג ולהוסיף למפעלי טיפול השפכים גם טיפול שלישוני באמצעות תהליכים ממברנליים. ומעל לכל, קורא בר-זאב למקבלי ההחלטות לפתח בהקדם תוכניות לאומיות לניטור שפכים למאבק בקורונה. קורונה מתחילה להופיע בצואה לפני שתסמינים אחרים כמו חום ושיעול מופיעים אצל אנשים. לפיכך, מעקב קבוע יכול לתת לרשויות התראה מראש על נקודות חמות וקבלת תמונת מצב לפי שכונה ועיר. "כרגע מרבית המשאבים מופנים לניטור פרטני וחבל, קובע בר-זאב. "העולם חייב להתקדם במקביל לרמת ניטור האוכלוסייה. הביוב המשותף בבית, בשכונה ובעיר מאגד בתוכו מידע יקר שכרגע לא מנוצל".
במחקר השתתפו חוקרים מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב: פרופ' עמית גרוס, פרופ' אריאל קושמרו, פרופ' אבנר רונן, פרופ' יעקב מורן גלעד, פרופ' נעם ויסברוד, ד"ר עודד ניר, פרופ' אסנת גילאור, פרופ' שני ארנון, ד"ר יקיר ברצ'נקו ופרופ' זאב רונן. כמו כן, השתתפו בו ד"ר אינס צוקר מאוניברסיטת תל אביב, חוקרים מהטכניון וכן מחברת "מקורות" ומבית החולים שיבא, וחוקרים מצרפת (אוניברסיטת לימוז') גרמניה (מכון קרלסרוהה לטכנולוגיה), ספרד (אוניברסיטת גירונה, המכון הקטלוני לחקר מים), איטליה (אוניברסיטת ונציה), שוויץ (ETH Zurich המכון הטכנולוגי הפדרלי של שווייץ בציריך), אירלנד (University College Cork), סין (Tianjin Polytechnic University), אוסטרליה וארה"ב (אוניברסיטאות ייל, נורת'ווסטרן, דרקסל, טמפל, רייס, נוטרדאם ואוניברסיטת אילינוי).
* התוכן בערוץ זה אינו מהווה חוות דעת מקצועית, המלצה, תחליף להתייעצות עם מומחה או קבלת ייעוץ רפואי.
