נעילת התערוכה: 26 באוגוסט, 2018
התערוכה "70 שנה: פרט – מדינה" מציגה מגמות ונקודות מפנה מרכזיות באמנות הישראלית החל משנותיה הראשונות של המדינה. בעשור הראשון, הפרט חש מגויס למען האידיאה של חברה המתגבשת במולדת הישנה-חדשה ומחויב להקדיש את כל המשאבים לבניינה. כעת בעיצומו של העשור השני במאה ה-21, הפרט עומד על זכותו להשמיע את קולו ולהגשים את עצמו.
השיח בשנותיה הראשונות של המדינה עסק בהתגייסות לטובת קליטת העלייה, שהייתה משימה לאומית ראשונה במעלה, לצד ביסוס הכלכלה, התרבות, המשפט והרווחה הנדרשים במדינה מודרנית ומתוקנת. ההתגייסות של הפרט לטובת צרכי החברה והמדינה בולטת מאוד באלבום העשור מ-1958, שמציג את הצבר הישראלי כ"יהודי חדש" המעבד את אדמתו לצד צילומי מפעלים חדישים וחידושים טכנולוגיים (למשל מטוס משוכלל שטס מעל שדות העמק). מאלבום זה נעדרים שמות הצלמים, מה שהופך את הדימויים לחלק מיצירה קולקטיבית חפה מאינדיווידואליזם.
בשדה האמנות, ניכרת בשנים ההן השאיפה ליצירה אותנטית, מקומית, שמשקפת את נוף הארץ ויושביה. אמנם זרמים מסוימים דברו על אמנות אוניברסלית ושאפו להשתמש בשפה בינלאומית, אך לעומתם הרוב ראו צורך ביצירת אמנות מקומית "יהודית" או אפילו "כנענית" אותנטית. אולם בסופו של דבר ובכל זאת, יצירתם של כל הזרמים עומדת בסימן מאפיינים מקומיים מובהקים.
דימויי הקולקטיביות של החברה הישראלית מגיעים לשיאם באופוריה שהשתלטה עליה מיד אחרי מלחמת ששת הימים. הצנחנים בכותל, הרב גורן ואלבומי הניצחון שהופקו בתום המלחמה הופכים לסמלי התקופה. אולם בד בבד, מתחילים לעלות קולות חדשים ומתריסים היוצאים נגד הדימוי ההרואי.
שנות השבעים מביאות אתן מודעות ותביעה להכרה בזהויות שקודם לא זכו לביטוי פומבי. הקולקטיב הישראלי מתחיל להתפרק ליחידות. אמנים עוסקים בביטוי אישי ואפילו מחאתי כדי להציב קריאה חדשה זו בקדמת הבמה. קו התפר המציין את המפנה הזה הוא אירועי מלחמת יום כיפור, ששינתה את סדרי העולם כפי שהכרנום עד אז.
משנות השמונים ובמקביל להופעת תנועות ששקפו מודעות חברתית חדשה, חל שינוי גם באמנות ישראל. בתקופה זו, עולים יותר ויותר נושאים וקבוצות שהודרו או לא זכו לביטוי בעבר: יצירה של נשים, ביטוי לקהילה הלהט"בית וייצוג של מיעוטים אתניים. מבחר הדעות והשפות הופך למאפיין של מצב חברתי חדש, שבו הפרט עומד על זכותו לביטוי אמנותי והחברה נקראת להכיל את המגוון. כך משתלבים בשדה האמנות עולים ובני עולים מכל הגלויות, שחשים לראשונה לגיטימציה לבטא זהות מורכבת יותר, שאינה רק ישראלית, אלא משלבת אלמנטים ורעיונות מארצות המוצא של משפחותיהם.
אמנות ישראל כיום, על שפע צבעיה, דעותיה וצורותיה מהווה פסיפס חברתי המשתנה וצומח לכלל זהות חדשה.
שושנה הררי אנגלברג ויעל קאופמן
אמנים/יות משתתפים/ות: אמניות סדנא לאמנויות יהודי אתיופיה, אנדי ארנוביץ', הילה בן ארי, ורנר בראון, דגנית ברסט, מיכל ממיט וורקה, מאיר וכטל, ז'אק ז'אנו, דוד ז"ק, נירית טקלה, נורית יעקבס ינון, משה כגן, אלכס ליבק, חיים מאור, אריה נבון, אסד עזי, זויה צ'רקסקי, דני קרוון, פרי רוזנפלד ורות שלוס.
אוצרות/ים: סטודנטיות/ים במסלול אוצרות לתואר שני בהנחיית גב' אלן גינתון, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב – מירי אלזון, אלואיז בורנשטיין-חדד, אדי בילקיס, שושנה הררי אנגלברג, מרים וזאנה, שחר זהבי, שרית לייזרוביץ', גלית אוה סמיט, קרן עוז, יעל פאר, כוכבה פיטרמן-ליפשיץ, אלה פרחמן, אירה פרלמן, יעל קאופמן, טל קציר, לי רוזנפלד, גלית שאול ואריאלה שמשון.
רות שלוס, מעברה, שנות ה-50, דיו שחור על גרונד, באדיבות נורית כהן עברון
אנדי ארנוביץ, חיים כאן, 2002, נעלי האמנית רצועות עור ואבנים ירושלמיות,
צילום אבשלום אביטל, באדיבות הילה סולומון