גלריית טרומפלדור מארחת את ביה"ס לאמנות חברה ותרבות

אחות רחמנייה –  תערוכת יחיד של מירב הימן

אוצרת: שירה פרידמן

פתיחה: 5.6.24, נעילה: 27.6.24

בעבודתה מרבה מירב הימן לבחון באמצעות המבע הצילומי מערכות יחסים אנושיות בין בני-זוג ובתוך משפחות, ולעסוק בשאלות של אינטימיות וזרות, מפגש ונתק. העבודות בתערוכה משתייכות לתקופה המוקדמת ביצירתה, ומתארות מצבי קיצון ואבסורד במרחבים ציבוריים ובחללים ביתיים אינטימיים. העבודות חושפות את גבולותיה של האינטימיות, משרטטות את תוואי הקשרים האנושיים ומדגישות את הפגיעוּת האנושית ואת התלות האנושית ההדדית. המפגשים המתועדים בהן מפנים תשומת לב לזיקה שבין אינטימיות, כוח ונורמות חברתיות.

בסדרה גני עדן מלאכותיים (2008) מוצגים מתחמי "חיק הטבע" המשרים תחושת אקזוטיקה זולה ודלה. המצולמים לבושים בבגדים התואמים את האתרים באופן מגוחך. הסדרה בוחנת את תחושת הזיוף ואת העליבות של תרבות הפנאי תאבת האסקפיזם בעידן של תרבות הצריכה אך לדבריה היא גם אמפטית לתחושת הבדידות ולצורך של הדמויות להשתייך ולהטמע באתר שכזה. מעניין לחשוב על הסדרה בהקשר של התצלומים המוכרים מראשית המאה העשרים, שבהם הצטלמו אנשים על רקע מסכים מצוירים שהציגו מקומות אקזוטיים או נופים אידיאליים. מבעד לעדשה של הימן ניכרים הביקורת והלעג לאקזוטיזציה של התצלומים הללו ולניכוס תרבויות ונופים כאקט קולוניאליסטי.

הסדרה אחות רחמנייה (2000) נוצרה לפני פריצת הרשתות החברתיות לחיינו. הימן בחנה בה את "אינטימיות האינסטנט" שהמדיום האינטרנטי איפשר ועודד מאז ראשיתו: היא שוחחה בצ'אט עם גברים ונשים מזדמנים ברשת והזמינה אותם לארוחת ערב שבישלה עבורם. כמה מן הארוחות התקיימו באינטימיות ביתית, ואחרות – בחללים ציבוריים. בהקשר זה עולה על הדעת המאמר "Strange Encounters" (2000) של התיאורטיקנית שרה אחמד, שבחנה את הפוליטיקה של אינטימיות וזרות וציינה כי מפגשים אינטימיים בין זרים יכולים הן לערער גבולות נורמטיביים והן לשכפל ולבצר היררכיות קיימות.

במיצב הווידיאו בית הבליעה (2001) חוקרת הימן את היחסים האנושיים באמצעות הפיקטיבי והמומצא. השחקנים שהשתתפו בו היו זרים לה (וזה לזה), ועובדה זו הבליטה את תחושת חוסר המוצא ואת הדחף האנושי לחפש גאולה במפגש. שחקנים אלה התבקשו להגיע לאתר הצילום בלבוש בצבע מסוים, לאכול באופן טבעי ולסיים את הארוחה בתוך עשרים דקות בלי לדבר זה עם זה. הארוחות שצולמו מוקרנות במהופך, לאחור, ובכך מודגשות תחושות הבדידות והנתק. שם העבודה מתייחס לתהליך האכילה הגופני, אך אולי גם לבית הבליעה של כלי נשק. ייתכן שיש בכך משום רמיזה ליחסים משפחתיים העלולים להיעשות אלימים ומנוכרים.

בעבודת הווידיאו סלון, מטבח, חדר שינה, חדר ילדים (2013) בוחנת הימן יחסי כוחות ואינטימיות בתוך המשפחה דרך המשלת סיטואציות יומיומיות מורכבות לתרגיל אקרובטי מתמשך. אלה וגם אלה, היא אומרת כביכול, דורשים מיומנות, אמון, שיתוף פעולה, גמישות וחוסן.

מירב הימן, אחות רחמנייה, 2000, צילום