זיכרון תמיד נכתב לפי דרישות ההווה, ובין כתיבת ספר, לפגישה עם המתרגלות בקורס המבוא, להכנה לכנס, לאיסוף הילד מהגן, קצת קשה להיזכר איך ומתי הכל התחיל. רגע מכונן אחד היה כסטודנטית בקורס המבוא לסוציולוגיה בתואר הראשון באוניברסיטת תל אביב. אני זוכרת שהסמסטר הראשון ללימודים היכה אותי בשוק שהתחלף בהתלהבות אל מול ראייה חדשה של העולם, כזו שמתמקדת בחברה. חדוות גילוי נוספת הגיעה בתחילת לימודי התואר השני במחקר התרבות, כשנחשפו בפני תיאוריות תרבותיות שפתחו בפני מרחב אפשרויות מחקר חדש.
בעבודת התזה בתואר השני חקרתי תרבות וחברה באמצעות מקרי בוחן מעולמות המוסיקה הקלאסית והפופולארית והמולו״ת הספרותית. בתואר השלישי גיליתי אובייקט מחקר תרבותי חדש – זיכרון קולקטיבי. כמו זהות או קהילה לאומית, זיכרון קולקטיבי הוא מושג שדורש שימוש בדמיון, כי אינו אובייקט קונקרטי שניתן לגעת בו או לכמת אותו. מה שמושך אותי במושג הזה הוא השילוב בין פרקטיקות, אתרים ואובייקטים תרבותיים שמבנים ומפיצים זיכרון כמו עדויות, סיורים, ומוזיאונים, עם שיח ציבורי על העבר שקשור בגורל ההווה והעתיד. הסיכונים והסיכויים הטמונים בכינון התפיסה הדומיננטית של העבר הם עצומים ולכן זיכרון הוא תמיד פוליטי, אתר דינמי של מאבקים, שמעורבים בו לא רק אליטות ומוסדות, אלא גם
אנשים וקבוצות בשוליים.
במהלך לימודי הדוקטורט בסוציולוגיה ב״ניו סקול״ בניו יורק, עניין אותי הקשר שבין אופני הבניית העבר ודמיון העתיד לקיבוע או שינוי זהויות, דעות וטיעונים פוליטיים בהווה. בעבודת שדה שערכתי באתר גראונד זירו בניו יורק באביב 2006, לקראת תחילת הבניה של אתר הנצחה במקום, שוחחתי עם מבקרים, עובדים ומפגינים על ההנצחה של אירועי ה-11 בספטמבר. ריבוי הדעות והקישורים בין סיפור אירועי העבר במקום להקשר הפוליטי בהווה והעתיד המדומיין כנובע מהם בלטו לנוכח נוקשות הנראטיב של התערוכה הניידת הרשמית באתר אז.
באותה שנה, בסמסטר קיץ בקרקוב, פולין, נחשפתי לסוג אחר של עיסוק בעבר מתוך הקשרים פוליטיים בהווה ותקוות לשינוי עתידי. קבוצות צעירות של פולנים שאינם יהודים, התנדבו לשקם ולשפץ אתרים ששימשו קהילות יהודיות עד השואה כדי להחזיר אותם לתודעה של התושבים המקומיים. מטרתם של "אקטיביסטים של זיכרון" אלה היתה להרחיב את הדיון הציבורי וליצור חברה פלורליסטית יותר באמצעות הכללת ״האחר״ - העבר היהודי.
בעבודת הדוקטורט שלי עקבתי אחר אקטיביזם של זיכרון באתר קרוב יותר: אקטיביסטים יהודים וערבים-פלסטינים בישראל שעוסקים מתחילת שנות האלפיים בהזכרת הנכבה. כדי להפיץ תוכן כה שנוי במחלוקת, הקבוצות שאבו לגיטימציה ממקורות מקומיים – פרקטיקות זיכרון מוכרות מאוד לישראלים: הטיול והעדות – כלים לחינוך ציוני שקיבלו משמעות מנוגדת לזו ההגמונית; ועל-לאומיים: מודל גלובלי של פיוס דרך התמודדות פומבית עם עוולות העבר. מצאתי בין היתר שבניגוד להנחת המומחים של המודל הגלובלי, במקום שידע רב יותר על העבר השנוי במחלוקת יוסיף כוח לקבוצה המודרת או יתרום להכללתה בזיכרון הקולקטיבי, הפצת זכרונותיהם של פלסטינים מ-1948, יחד עם גורמים נוספים בהקשר החברתי-פוליטי של שנות ה-2000, לוותה בסופו של דבר בצמצום זכויותיהם עם האיסור של המדינה לממן הנצחת האירועים הידוע כחוק הנכבה (2011).
חקירת מודל הפיוס הדומיננטי אז באתר של סכסוך פעיל (ישראל), העלתה שאלות לגבי המודל גם באתרים שבעבורם הוא תוכנן במקור, חברות במצב של בתר-סכסוך. בשנות הפוסט-דוקטורט שלי באוניברסיטאות העברית ותל אביב שבתי לפולין, בנוסף למחקר בחבל הסודטים הצ׳כי. במחקר שיושלם בקרוב, אני מתעניינת בזכרון ה״האחר״ ובתמורות שעברו על התקבלותו של מודל הפיוס. בעוד קריאות האקטיביסטים התקבלו בסובלנות מה עד לאחרונה, מ-2015 עלייתם של משטרים לאומנים ופופוליסטיים ברחבי העולם הביאה לשינוי פרדיגמות, שניכר היטב בפולין: מפיוס ללאומנות ומדיון דמוקרטי להשתקת קולות ביקורתיים. כיוון שזיכרון, כאמור, מלמד בעיקר על ההווה, מעניינת השפעת השינוי על הכללת ה״אחר״ בשיח הציבורי. קשה לסכם את מה שעדיין מתפתח לנגד עיננו וכולל חוק זיכרון אנטי-דמוקרטי, איומים והסתה כלפי היסטוריונים ואנשי רוח ביקורתיים, אך בינתיים האקטיביסטים הפולנים, שגם כך פועלים מחוץ לערוצי המדינה, נחושים אף יותר, למרות ניסיונות ההשתקה.
ד"ר יפעת גוטמן - המחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
