מחליפים מילה
עם אירנה סלוצקי
אירנה סלוצקי, תלמידת התואר השני במחלקה (במגמת העריכה הלשונית), הגיעה לאוניברסיטת בן־גוריון בנגב לאחר שהשלימה תואר ראשון בלשון העברית ובתקשורת באוניברסיטה העברית בהר הצופים. פנינו אליה בעקבות מחקר מעניין שכתבה במסגרת הקורס "שפה וחברה" של פרופ' רוני הנקין – על ההיבט הסוציולינגוויסטי של חידושים מתכנית הטלוויזיה המוכרת לכולנו "ארץ נהדרת".
מתי ואיך התחלת להתעניין במגמת העריכה הלשונית?
למען האמת התחלתי לחשוב על עריכה לשונית עוד לפני שחשבתי ללמוד תואר ראשון בלשון. בשירות הצבאי הייתי מתרגמת, ועסקנו הרבה בענייני שפה. אחד השלבים שנהניתי מהם במיוחד בתהליך היה דווקא קריאת התרגום ועריכת העברית – נהניתי להתייעץ עם חבריי ולייעץ להם, וחשבתי שזה כיוון שיכול לעניין אותי בעתיד.
הגעת לאוניברסיטה שלנו מהאוניברסיטה העברית. איך את מתרשמת עד כה מבאר שבע, ואילו הבדלים זיהית בין האוניברסיטאות?
לצערי אני לא חווה את באר שבע ואת האווירה באוניברסיטה כמו שהייתי רוצה, כי מרכז חיי נשאר בירושלים, אבל אני שמחה להיחשף למקום חדש שיש לו אופי אחר. באר שבע היא עיר מקבלת מאוד, והאווירה בה לא שונה מהותית ממה שאני מכירה מירושלים. יש שוני בעצם המעבר מתואר ראשון לתואר שני, והוא מתבטא גם בהיקף הלימודים וגם בתכנים. הכרתי כל אוניברסיטה מזווית אחרת, אבל אני מרגישה שיש יתרון לשילוב גם מבחינה מקצועית.
בואי נדבר על המחקר שעשית. מה הנושא שבדקת?
המחקר שלי הוא בעצם עבודת סמינר בקורס של רוני הנקין "שפה וחברה". בחנתי בו את המילים "מצ'עמם" ו"משלוחה", שני יסודות לשון "מסומנים" מבחינה סוציולינגוויסטית – יסודות שאפשר לשייך לקבוצה חברתית – שמקורם בתכנית הטלוויזיה "ארץ נהדרת". "מצ'עמם" מזוהה עם בני עדות המזרח, ואילו "משלוחה" עם העולים מברית המועצות. בדקתי איך שתי המילים התקבלו בשפה (ביררתי קודם כול שאכן התקבלו) – האם הן נכנסו לשפה כביטויים מן המניין, וליתר דיוק ביטויי סלנג מן המניין, או שההתקבלות שלהם מוגבלת, אולי רק לשימוש לעגני (שהרי הן מזוהות עם קבוצה חברתית ספציפית) או להומור. שיערתי שהעובדה שהן מסומנות תפגע בהתקבלות שלהן:
1. אם הן משקפות סוציולקט, או שהדוברים חושבים שהן משקפות סוציולקט, למשל "משלוחה" נחשבת למילה של רוסים גם אם רוסים לא באמת מדברים כך – אנשים שלא שייכים לקבוצה המדוברת יימנעו מהן או ישתמשו בהן רק למטרת לעג.
2. אם הן זרות מבחינה לשונית – המבנה המורפולוגי החריג לעברית ימנע מאנשים להשתמש בהן.
בפועל לא מצאתי קשר בין השיוך להתקבלות מוגבלת פרט למקרה אחד, שגם אותו יכולתי לסייג. כלומר "משלוחה" ו"מצ'עמם" נכנסו לעברית הכללית למרות השיוך הסוציולינגוויסטי, וברוב המקרים שימושן בשפה הוא כשל סלנג מן המניין. מה שמיוחד במקרה הזה הוא שלרוב תחדישים לא מזוהים מבחינה סוציולינגוויסטית, בין שהם נוצרים באקדמיה ללשון העברית ובין שהם נוצרים ברחוב. זו תוספת לדיון רחב על הגורמים להתקבלות תחדישים (ואין מסקנה חד־משמעית), וגם לשון תכניות טלוויזיה או תחדישי טלוויזיה עבריים עדיין לא ממש נחקרו. מבחינה סוציולינגוויסטית זה מעניין במיוחד בחברה הישראלית הרב־תרבותית, שיש בה הרבה סוציולקטים.
האם את מזהה ריחוק בין בני עדות שונות לדובר ממוצע מדומיין כלשהו בהשפעת תכניות סאטירה והומור?
לדעתי קצת קשה לזהות ריחוק כזה בחיי היום־יום בלי להתעניין, לשאול ולחקור את הסוגיה לעומק. מחקרים בתחום התקשורת צריכים להידרש לכך, וזה תלוי כמובן בסוג ההומור, באמירה שעומדת מאחוריו ובפרשנות האישית של כל צופה. אם מסתכלים בפרט על הלשון שבתכניות ההומור, אפשר לחשוב מיד על נושא החיקויים. יש דעות לכאן ולכאן לגבי חיקוי אופן דיבור של עדות מסוימות. למשל כשחיפשתי באינטרנט הופעות של "משלוחה", נתקלתי בתגובות אוהדות שסיפרו שהקופאיות עצמן צוחקות מהמילה ומשתמשות בה בעקבות התכנית (בעבודה הראיתי שהיא לא משקפת סוציולקט אותנטי), ומצד שני היו שביקשו להפסיק את השימוש בה כי החיקוי פוגע בעולים ומשמר את הזרות שלהם. אם התפיסה היא כזו, אני מניחה שחיקויים כאלה או אופני ייצוג מסוימים בתכניות הסאטירה יכולים ליצור ריחוק. מנקודת מבט אישית יותר אני יכולה לספר שלפעמים ניסיון של דובר ילידי לדבר כמו העולה, למשל לשלב בשיחה מילים שהוא מכיר ברוסית, הוא שיכול ליצור ריחוק. כלומר בחברה מגוונת כמו החברה הישראלית יש דברים רבים שיכולים לפגוע במרקם המשותף.
באילו מקומות נוספים מלבד תכניות טלוויזיה אפשר לזהות קשרים סוציולינגוויסטיים כאלה?
אני חושבת שמרבית המחקרים שבוחנים קשרים סוציולינגוויסטיים מתבססים על עדויות מ"השטח", כלומר על הקלטות, על תצפיות ועל ראיונות עם אנשים ששייכים לקבוצות החברתיות שעומדות במוקד המחקר. בנושא של תחדישים קשה יותר לדבר על שיוך סוציולינגוויסטי מובהק, ולכן תכנית כמו "ארץ נהדרת", שמייצגת בעצם את התחדישים הטלוויזיוניים, היא מקרה בוחן טוב למחקר כזה.
לדעתך יש התנגשות בין התחום המעשי והנורמטיבי של העריכה הלשונית לבין עולם המחקר, ובתוכו המחקר הסוציולינגוויסטי, שמכיר בשונוּת לשונית ומתרחק מקביעות נורמטיביות?
אני מסכימה שיש הבדל בין הגישות, אבל לדעתי אפשר לחבוש את כובע עורך הלשון ואת כובע החוקר בו זמנית, ולפעמים אפילו קשה להתעלם מקיומו של כובע שני. אני אוהבת להשוות את זה למשלב – כשם שאדם יכול להתאים את שפתו לסביבה ולנסיבות, כך גם עורך לשון יכול להיות נורמטיביסט בעריכת טקסטים אבל להתעניין בהתפתחות הטבעית של הלשון ולא להתערב בשפת הדיבור (ואפילו לא להקפיד בעצמו על חוקי העברית הנורמטיבית). מצד שני, חוקר יכול להתרחק מקביעות נורמטיביות, אבל מאפייני לשון מסוימים עשויים להישמע לו צורמים. מבחינה רעיונית אני חושבת שיש לשני העולמות מכנה משותף של פרשנות ושיקול דעת. גם בעריכה יש הרבה מקום להפעלת שיקול דעת ולהתחשבות בנסיבות, וגם ספרים ערוכים יכולים לשקף סוציולקטים, למשל. דווקא העיסוק בשניהם יוצר גיוון כלשהו ומרחיב את המחשבה. אפשר לשלב את שני התחומים במחקר סוציולינגוויסטי על תקניות של מאפייני לשון מסוימים בעיני הציבור, ואפשר להתחקות אחר מקורן של קביעות נורמטיביות – גם הקביעות האלה קשורות בסופו של דבר לחברה, כי כותבים ועורכים יהססו להשתמש במאפייני לשון שיוצרים בציבור רושם של משלב נמוך או עממי, גם אם הם תקניים לחלוטין.
האם נראה לך שתעסקי בתחום המחקר הזה גם בהמשך דרכך?
קשה לי לדבר על תחום אחד, כי המחקר שילב בעיניי כמה תחומים שקשורים זה לזה ושמעניינים אותי: לשון וחברה, בפרט הממשק בין לשון ותקשורת (זה היה החוג השני שלי בלימודי התואר הראשון), עברית חדשה ומאפייני לשון של תחדישים. כרגע אני מכוונת יותר לפן המעשי, אבל בעקבות העבודה הזאת נחשפתי לנושא קצת אחר שמאתגר אותי לחשוב עליו – יכולתן של תכניות טלוויזיה לשקף את המציאות הלשונית ובד בבד לעצב אותה. יש מחקרים רבים על השפעת לשונן של תכניות טלוויזיה בשפות אחרות, ונראה לי שראוי לדון בכך גם בנוגע לשפה העברית.
ערך: נועם כהן
