"יצאתי לחפש את הזמן בין העננים, חשבתי שהוא מנסה לרמוז לי משהו"

(רחלי דור רפפורט, מתוך: "אלמנת הזמן", צריף גיליון 1)

 

כתב העת צריף נוסד בשנת 2014 במסלול לכתיבה יצירתית על ידי ראש המסלול שמעון אדף ומספר סטודנטים במסלול.

בשונה מכתבי העת הנוספים של המחלקה, צריף מתמקד בחשיפת יצירה ולא בשיח עליה. צריף הוא רצף רחב ומגוון לכתיבה יצירתית.

 

כל גיליון מלווה בדימויים חזותיים ומכיל שירה, סיפורים קצרים, מסות, וראיון ספרותי עם יוצר במדיום משתנה.

המערכת מורכבת מתלמידי המסלול ובוגריו, שמבקשים לגלות קולות חדשים בתוך ומחוץ לכתלי האוניברסיטה, ולכן מתפרסמות בכתב העת יצירות של יוצרים שפרסמו לא יותר מספר אחד. חברי המערכת מתנסים בהפקת ועריכת כתב עת מקצועי.

 

"הניסיון לתפוס ולהגדיר את היום-יום הוא כמו זיכרון, קורא לדברים בשמם.
הסיפור מצטמצם והרקמה שלו אובדת, הוא הופך למילים, מהן מתרחב דבר חדש"

(עומר שיבולת, מתוך: "היום-יום"; עיון יצירתי, צריף גיליון 3)

 

על המעוניינים לפרסם את כתביהם בכתב העת, לשלוח עד שתי יצירות פרוזה, מסה ותרגום (עד 3000 מילים ליצירה); וחמישה שירים לכל היותר כמפורט בקול הקורא. הקול הקורא יוצא בדרך כלל בחודש נובמבר ובו תאריך אחרון למשלוח יצירות.​

 

 "הייתה שתיקה בחדר. מחוץ לחלון ראיתי מיליון ציפורים נודדות וידעתי שאני לא מבין כלום"

(פנינה ברקאי, מתוך:  "עציץ ועוגה", צריף גיליון 2 )

 

המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון: יוצרים מציאות ספרותית

 צריף - גיליון 5, קיץ תשע"ח
 צריף גיליון 5.pdf

צריף גיליון 5 מקוון-001.jpg
פתח דבר

אחת השאלות המסקרנות של הספרות בתקופתנו - הן של הספרות המקומית והן של הספרות העולמית - היא שאלת ההבחנה שבין השירה ובין הפרוזה, ויחסיהן של שתי צורות מסורתיות אלה עם צורות חדשות יותר, או שהפכו שגורות יותר, המסה, הממואר, הפוסט, הציוץ וכן הלאה. יש מי שמבקשים להבחין הבחנה מהותית בין סוגי הכתיבה ויש מי שעבורם הגבולות התמוטטו זה מכבר. תשובה מכרעת לשאלה אַין, משום שכאשר מעיינים במנעד היצירות הרואות אור בעשור האחרון מתגלה דפוס מעניין - בשעה שצורות הכתיבה השונות מחלחלות אלו אל אלו, ויש מי שיאמרו, אף נבללות עד היעלם זהות, מבחינת טון והתכוונות, הרי שהצורות המקוריות נוטות להשתמר - השיר נראה כמו שיר; הרומן נראה כמו רומן. אם כן, האם אפשר להבחין עוד או שכל ניסיון כזה יידרש בהכרח לכמות עצומה של יוצאים מן הכלל?

נדמה לי שהגיליון החמישי של צריף מציע תשובה מרתקת. היצירות הנכללות בו חגות סביב נושאים דומים, שייכוּת ובית, הנבדקים דרך שלילתם, התפוגגות של בית, התפרקות של יחסים, פרידה מאנשים קרובים, תלישות, אובדן של כוח חיים או שפיות. הגיליון נפתח בסיפור על אישה צעירה המצויה בבית מלון, חסרת יכולת להחליט בעניין מרכזי של קיומה, ומסתיים באישה אחרת, הקוראת ״בית״ ואין עונה. דימוי הלווייתנית, שנקרעה מרחם המים וגוועת אין אונים על החוף, מרחף מעל היצירות כולן. ואף ־על ־פי ־כן, אופן הטיפול בנושאים מבחין בין היצירות שנכתבו בכוונת שירה ובין אלו שנכתבו בכוונת פרוזה. השירה, כך נדמה, היא המרחב המיידי של המציאותי, הריאלי, הפסיכולוגי, כל מה שהיה נכסה המרכזי של הפרוזה בשתי המאות האחרונות. ואילו הפרוזה הופכת לזירת הדמיון, למרחב המחיה הטבעי של האלגוריה, הפנטזיה, ההזיה, ששימשו את השירה במשך שנים. היצירות הנכללות בעיון היצירתי והדימויים החזותיים יכולים לנוע בחופשיות בין שני המרחבים הנפרדים. להגיב עליהם, ללכד אותם, לסמן את קווי התיחום ביניהם. 

אפשר אולי לומר - הגיליון הנוכחי מבקש לתהות על הרצון לשמור​ על אפיונים מובהקים של השירה והפרוזה, גם אם הם שונים מאפיוני העבר שלהן, ובאותה עת רוצה לסמן את אפשרות השחרור מההבחנות המקובלות ביניהן. במוקדו מוצבות יצירות השואבות השראה מספרותה הענפה, פורצת הגבולות, של נורית זרחי. בהיטלטלות העזה בין המופלא לביוגרפי, ובשאלת השייכות לַמסורת שכתיבתה הניסיונית מעלה ללא הרף, זרחי היא בבחינת מורה נבוכים ואור מתעה. זרחי היא גם האומנית הגדולה של ספרות הילדים, ומי שתופסת בכוח רב שעידן הילדות, שבו הדברים עדיין שרויים בעיצובם, הוא ראשיתה של ספרות המסרבת לקבל מוסכמות, ושל ספרות המשתוקקת, כדרכם של ילדים, אל חוקים ונוסחים מוגדרים. בסמוך לחטיבת היצירות בעקבות זרחי מובאת שיחה קצרה עם אתגר קרת, על ילדות, על כתיבה לילדים ועל הוראת הכתיבה, השבה ומדגישה את חשיבות התשובות המצויות בעידן זה, שבו משמשים בערבוביה מציאות ובדיה, סמל ועובדה.


 

קריאה ועיון נעימים,

שמעון אדף


צריף - גיליון 4, קיץ תשע"ז

צריף - גיליון 4, קיץ תשעז.pdf
צריף.JPG

פתח דבר

נדמה שאין מילה נפוצה יותר בספרות של המאה האחרונה מהמילה ״אני״ ואף על פי כן זה כבר כמה עשורים שכינוי הגוף הזה מאבד את המידיות שלו, התוקף שלו מתפוגג, ואתו גם תחושת הממשות שמבוססת עליו. 

אפשר להתמודד עם הסוגיה של הכרסום בוודאות האני באמצעות הספרות עצמה. ובמידה רבה ניתן לקרוא את היצירות המכונסות בגיליון הנוכחי של כתב העת צריף כניסיונות התמודדות מגוונים ממין זה. לעתים הסוגיה מתעוררת מעצם הכתיבה, והיצירה ממחישה את ההתפרקות של אני מוצק, את האיום שמרחף עליו, את הפיכתו לאוסף של קולות ושברים. לעתים הסוגיה היא נקודת המוצא, ואז מתחקה היצירה אחרי השלכות ההיעלמות שלו. לעתים הסוגיה היא נקודת המגוז, ואז מהווה היצירה דרך עקיפין בחזרה אל האני, מנגנון שמאפשר לו לשוב ולהתמלא במשמעות. 

יש אפשרות שנייה: הלשון היא שעומדת לרועץ. ממדיום שבתוכו יכול להתרקם ״אני״ הפכה הלשון לחיץ שמונע ממנו להתקיים קיום מלא. וכדי למוטט אותו כדאי לפנות לתחומי יצירה אחרים. היבט אחד של אפשרות זו נבחן בריאיון עם שלושה מוזיקאים — יעל בדש, גדי רונן וטל פוגל. כל אחד מהם נדרש לשאלת הקשר בין מילה לצליל, וכוחה של המוזיקה ליצור את המידיות שאבדה, כך נראה, לספרות. היבט אחר נבחן באמצעות שיבוץ הדימויים בין יצירות הספרות — דימוי עונה על שאלה שמעלה הספרות, מחדד אותה, או מכוון את המבט הלאה ממנה, לעבר מקום שהיצירה לא הביאה בחשבון. 

יש אפשרות שלישית: שיבה אל הראשיות של יוצרים ומדידת כברת הדרך שעשו מאז, מעקב אחרי שכלול דרכי ההתמודדות אצלם. כך הוא האירוח של המשוררת סיגל בן־יאיר, שני השירים הראשונים שפרסמה נסמכים בגיליון לשיר חדש שלה, ״עובדות״, יצירה מלאה רגש וברק. מרתק העיון בשלושת השירים באמצעות הפריזמה הזאת. 

תמיד יש אפשרויות אחרות לקריאה ולכתיבה. והן תלויות בנטיות לבם של הנמענים, כלומר, בכם.


 

קריאה והתבוננות מקוריות ומעוררות מחשבה, 

שמעון אדף


 

 צריף - גיליון 3, קיץ תשע"ו

 

צריף - גיליון 3, קיץ תשע"ו 

 zrif3.PNG

פתח דבר

 

האם יצירה יכולה לקיים את אשליית הנאיביות שלה בימינו?

 

והרי לכל מעשה יצירה אחורי הקלעים שלו, שבהם עולות תהיות על אודותיו. איזה חלק ביצירה מהווים התעתועים הנפשיים הכרוכים בעיצובה, המבויים הסתומים הנקרים במהלכה, הפתחים המתגלים בזהות הכותבת?

 

הקריאה בגיליון הנוכחי של "צריף" מזמנת תשובה מרתקת. נקודת המוצא היא תמיד הדחף להבעה עצמית. אבל הניסיון להקנות לו צורה מעלה שאלות באשר לאמצעי ההבעה. מה מאמצעים אלה מכחיד את הדחף, מכסה עליו, מרחיק אותו ממקורו? האין התחקות אחר השאלות על אודות היצירה מפוגגת את כוחה של היצירה, מערערת על שלמות

הזהות הכותבת אותה? מתוך שאלות אלו שב הדחף ומבקיע ודורש את ביטויו הראשוני ביותר, את הקשר היסודי, הלא נגוע, שבין חוויה ומילה, שבין חוויה ודימוי. אם כן, זהו מחול מורכב — הפצעה פראית; תשוקה לספר, לשיר, לחשוב, להעניק דמות; חשד באמצעי הייצוג ובעצמי הכותב; חשש מפני החשד עצמו; חזרה לרגע היצירה הנקי.

 

היוצר אייל וייזר מנסח במפגש עמו את החשד כלפי הייצוג ואת בעיות הזהות שהוא מעורר. התשוקות הקודמות לחשד, והרתיעה ממנו, ניכרות בכל יצירה מן היצירות, הספרותיות והחזותיות. החשיבה על החשד, על משמעותו ועל השלכותיו, משתקפת ביצירות העיון היצירתי השלובות בגיליון.

 

יותר מכל צורת כתיבה אחרת, הכתיבה המסאית, שהתרחבה לכדי עיון יצירתי , מצליחה להמחיש את היחסים המורכבים שבין יצירה,
פיגומי היצירה וזהותם של הכותבים; ומסיבה פשוטה — העיון היצירתי מבוסס על הפניית מבט בוחן אל האני הכותב ואל השיקולים המנחים
אותו בהכרעותיו. עורכי כתב העת צריף , ששם לו למטרה לחקוראת תהליכי היצירה והכתיבה, מבקשים אפוא להקנות לצורת העיון
היצירתי מעמד דומה לזה של השירה, הפרוזה והאמנות החזותית.

 

קריאה (והתבוננות) מפרה ומעוררת שאלות,

שמעון אדף

 

 
 

 


 

צריף - גיליון 2, קיץ תשע"ה

 

tzrif2.pdf צריף - גיליון 2, קיץ תשע"ה

 צריף2.PNG

פתח דבר

מה מקנה את המשמעות להתנסות היומיומית, לרגעים המכוננים את השגרה: התבוננות החוצה מן החלון, זיהוי הקץ הממשמש ובא במערכת יחסים, מציאת האומץ להשיב מבט לאם, לאהוב, לארוסה, לילד?

 

נדמה שזו השאלה שהולכת ומצטללת מתוך הקריאה ביצירות הנכללות בגיליון הנוכחי של צריף. כמו קודמו, הוא מבקש לברוא רצפים של יצירות, להצביע על נקודות ההשקה ביניהן, ליצור הקשר, אבל גם להניח אותן כשלעצמן. ואולי זה פועל יוצא בלתי נמנע של תהליך העבודה. עורכי הגיליון ניגשים אל החומרים בלי שיגדירו מראש נושא או סוגיה. מנחה אותם הטעם האישי לבדו, והשיחה הנרקמת ביניהם באשר לטעם, לשיפוט פרטי.

 

מתח זה, בין הרצון לשפוט כל יצירה לגופה ובין השאלה על אודות החיבורים האפשריים בין טעמים נפרדים, בין אטומים של יצירה, מיתרגם, כמעט מאליו, לתשתית פואטית: כל רגע, כל התנסות, כל חוויה שנמצאו ראויים לכתיבה, להשתהות, נמצאו משום שהם מגלמים בתוכם תובנה קיומית, פתח לחקירה מטפיזית. בשיא הבנליות שלהם הם נעשים הכלים והעדשות לבחינת המסגרות הממשמעות, ובכללן האמנות, כמקור וכתכלית. את המילים בגיליון מלווים דימויים של האמנים אסף רומאנו ואור שלו. והקריאה בו מוליכה אל המחוזות של הכתיבה הקובעת את נקודת מוצאה ביצירה אחרת, מגיבה אליה, מדובבת אותה, משתעשעת איתה, מנסה לתפוס משהו מהתודעה הכותבת באמצעות התגובה.

 

לכן אין פלא שהגיליון, על מהלכיו, כמו מהדהד משהו מעבודתו רבת ההשראה של המשורר זלי גורביץ׳, שבמשך שנים חקר את המתחים בין היומיומי לקיומי, בין משחק להרהור, בין תחום יצירה אחד למשנהו, בין מחשבה אקדמית לכתיבה ניסיונית. בשיחה עמו הוא מפליא להעניק מילים ליחסים המורכבים הללו, ולהפוך בכך את התשתית הסמויה של הגיליון לנושאו הגלוי.


קריאה נעימה,
שמעון אדף

 


צריף - גיליון 1, קיץ תשע"ד

 

צריף - גיליון 1, קיץ תשע"ד

 tzrif1cover.PNG

פתח דבר

 

אי אפשר להימנע מהמשחק הזה – שם העצם צריף, צנוע ככל שיהיה, משכן בתוכו את המילים רצף ופרץ. מכל הצירים שעל פניהם מתחולל הדחף היצירתי, הציר שבקטביו מצויים פרץ ורצף הוא אולי המשמעותי ביותר, במיוחד לתלמידי המסלול לכתיבה.

 

הרי השאלה הכפולה שׁבה ומתעוררת בסדנאות ובשיעורים: באיזו מידה ידיעת הרצף, שהלימודים האקדמיים מכינים אליו – הכרת המסורת, שאלת קולם של היוצרים על רקע התקופה, בתוך הנסיבות, ויחסו אל תקופות קודמות, מחבלת בפרץ, מעכבת את התלבותה הפתאומית, חסרת העכבות, של הכתיבה? ומנגד – באיזו מידה התמסרות לפרץ מותירה את החומרים בגולמיותם, את היצירה בעובריותה, כופה על היוצרים דווקא להלך בשבילים שחרשו קודמיהם ברצף, בשלשלת היצירה? לסוגיה הסבוכה הזו אין פתרונות מלבד הניסיון. מלבד ההתנסות.

 

כתב העת צריף, שזהו גיליונו הראשון, הוא בראש ובראשונה מעבדה בבירור טעם, בבירור הרצפים שמבקשים תלמידי הכתיבה לכונן ואולי לשאול על אודותיהם ביחס לעצמם, על הבחירות הלא-מודעות שנופלות בעצם פרץ היצירה. ההחלטות לגבי אופיו והחומרים הנכללים בו מתקבלות במערכת המורכבת מתלמידים; מערכת מתחלפת, כל גיליון לובש צביון בהתאם לטעמם והעדפותיהם של החברים בה.

 

הגיליון הנוכחי משרטט את הנתיב המפותל המחבר בין הפנטסטי, המופשט, הדתי ובין הריאליסטי, היומיומי, החברתי. במרכזו מופיע ריאיון עם המשורר ישראל אלירז, שבו נדונים ההיבטים הללו ומקומם בחיי היוצר ובדרמה של היצירה. ומובן שכל מעבדה כזאת בהכרח מייצרת אמירה באשר לזירה הספרותית בישראל, ולוקחת חלק בשיחה המתנהלת בה. זוהי תכליתו של צריף, ותכליתם של לימודי הכתיבה באוניברסיטת בן-גוריון בנגב - להפנות את הזרקור אל תהליכים מרכזיים ולהציע חלופות: לאתגר בעצם העשייה את מה שישנו, ולחקור בעצם הרצף המוצע אפשרויות שאולי נזנחו, שאולי רוחשות בשוליים.

 

שמעון אדף, עורך אחראי

 

 

 

 

לנוחותכם ריכזנו שאלות נפוצות הנוגעות לכתב העת. אם יש לכם שאלות נוספות, אנא פנו אלינו, ונשמח להשיב עליהן.

שאלות נפוצות

הצג הכל
הסתר הכל