אולי נמאס לילדים שלכם משניצל וצ'יפס? הצצה מטרידה לאופן שבו מתקבלות החלטות מדעיות באקדמיה.

"במהלך הקריירה האקדמית שלי, בין אם בקריאת מאמרים או במחקרי שטח, גיליתי שאין כמעט מחקרים שבודקים מה חושבים הילדים עצמם, בקולם שלהם", אומר פוריה. "אף אחד לא טורח לשאול אותם, מתוך הנחה שהם שלוחה של המבוגרים — ההורים והמורים. רוצים לדעת מה מרגישים ילדים בביקור בבית אנה פרנק? אין בעיה, תשאלו את המדריך".

פוריה מדווח שכמעט בכל פעם שחקר את תשובות הילדים עצמם, הוא גילה שיש פער גדול בינן לבין מה שסברו המבוגרים. "ערכתי למשל מחקר בהזמנתו של מוזיאון בלוס אנג'לס, שניסה לרדת לשורש חווית הילד במקום ולבדוק איך ניתן להעצים אותה כדי שהמוזיאון ייהפך למקום בילוי מועדף עליו. התפישה היתה שילדים לא באים, כי הם חושבים שזה משעמם", הוא מספר. "אבל כששאלנו אותם, ילדים השיבו ש'דווקא כיף ומעניין במוזיאון, וזה המקום היחיד שבו ההורים מדברים איתי ועונים על שאלות, אבל ביום ראשון ההורים רוצים לנוח. כלומר, גילינו שזה לא הילד שמסרב ללכת למוזיאון — אלא ההורים שלא רוצים לבוא אתו. התשובות האלה משנות מקצה לקצה את תפישת המוזיאון ואת הפנייה שלו ללקוחות. במלים אחרות, הפער בין הצורך להבין את חווית הילדים להתעלמות מהם בפועל הוא בלתי נתפש".

"כולם רוצים לחקור אותם תחומים"

תחושתו האינטואיטיבית של פוריה, שכאמור מכה על חטא מאחר שגם הוא, חוקר ותיק, לא נטה להתייחס לילדים כאל גורם שצריך לבדוק באופן ישיר, קיבלה ביטוי אקדמי Annals of " במחקר שערך יחד עם עמיתים מחו"ל, והתפרסם בכתב העת היוקרתי בדקנו את שלושת כתבי העת המובילים בתחום התיירות והפנאי "Tourism Research.

"30 שנות מחקר מצאנו רק 13 מאמרים – עשרות שנים לאחור", הוא מספר. "על פני 20שעסקו בילדים עד גיל 12 , ורק בשניים מהם החוקרים שוחחו עם הילדים עצמם." פוריה אמנם ערך מחקר יסודי רק בתחום שבו הוא עוסק, אך הוא מדגיש כי "משיחות עם קולגות בתחומים אחרים עולה שגם הם נמנעים מלדבר עם ילדים".

הסיבות להימנעות הזאת פשוטות — כדי לדבר עם ילדים עד גיל 12 , דרושה מיומנות מחקרית מסוימת שלא כל חוקר מחזיק בה. בנוסף, על החוקר לקבל אישורים מוועדות אתיקה שונות. על פי חוקי האתיקה המחקרית, צריך להימצא בחדר עוד מישהו לצד החוקר, התשאול צריך להיערך בסביבה נוחה לילד, וברגע שהילד מבקש לעצור, יש להפסיק מיד את הראיון. דעתו של ילד מוסחת ביתר קלות יחסית למבוגר, ובמלים אחרות — המאמץ גדול מאוד. מובן שבנסיבות כאלה מדובר במחקר אטי יותר, ולכן גם יקר יותר.

אבל לא רק הכסף הוא המחסום. סיבה​ אחרת שמציין פוריה היא מעט מורכבת יותר, אך ייתכן שהיא דווקא הגורם המרכזי המונע שיחה עם ילדים: "כשחוקרים באקדמיה מחפשים נושא למחקר הם מונעים, בין היתר, מה'אימפקט פקטור' — כמות הציטוטים של המחקרים במאמרים אחרים בשנתיים או בחמש השנים שלאחר הפרסום. מובן שככל שהנושא שעליו נעשה המחקר פופולרי יותר, ויש יותר חוקרים שבודקים אותו —הסבירות שהוא יצוטט יותר עולה", פותח פוריה צוהר לעולם קבלת ההחלטות של המדענים והחוקרים.

"עורכי המגזינים המדעיים ישמחו לקבל מאמרים נוספים בתחומים המצוטטים, ופרסומים שכאלה ישפיעו על דרכם של החוקרים לפרופסורה", הוא מסביר, וקובע: "כך, נוצר מצב שכולם רוצים לחקור אותם תחומים במקום ללכת על כיוונים אחרים, חדשים, שבהם יזכו רק למעט ציטוטים. פלא שלא רוצים לעשות מחקרים על ועם ילדים? זה כרגע תחום חלש, ובקצב הזה הוא ימשיך להיות חלש".

אתה טוען שחוקרים לא מונעים מסקרנות טהורה, אלא מרצון לזכות בכמות ציטוטים גבוהה? זו אמירה קשה מאוד נגד האקדמיה.

"בהחלט. ה'אימפקט פקטור' פוגע בחדשנות האקדמית ומסרס אותה, בכך שהוא גורם לכולם לעסוק באותם נושאים. הנה דוגמה שתמחיש זאת: נאמר שאני עורך מחקר על ילדים בבית מלון. עוברת שנה עד שאני מקבל את כל האישורים ועוד שנה לפחות עד סיום המחקר עצמו. עכשיו מתחיל תהליך השיפוט של המאמר שכתבתי. עורך המגזין אומר לעצמו: יש 15 אלף מחקרים על שביעות רצון בבתי מלון. אם אני אפרסם עוד אחד, חדש, כולם יצטטו אותו. לעומת זאת, מאמר על נושא שמעטים אחרים כותבים עליו — לא יצוטט. הוא יעדיף לקחת מאמר על נושא מוכר".

אז מה הפתרון לבעיה הזו? מה עושים?

"כותבים על נושא חדש בקבוצות של חוקרים. כך, העורך יודע שהוא יקבל ארבעה מאמרים ולא רק אחד, מה שיהפוך את הנושא למדובר. כדי לעורר עניין נדרשת מסה קריטית כבר מההתחלה. עכשיו רק צריך לשכנע קבוצת חוקרים שמדובר בנושא מעניין ובשיטת מחקר חשובה".​​