11 אוק' 2016

​​​​​, דה מרקר גיליון יום כיפור TheMarker.png
מחקר חדש מגלה כי האקדמיה מתעלמת מנוכחותם של ילדים בתחום תרבות הפנאי והתיירות ■ הסיבה: מחקר כזה הוא אטי יותר, יקר יותר וזוכה לפחות יוקרה ■ הצצה מטרידה לאופן שבו מתקבלות החלטות מדעיות באקדמיה


כמעט כל מסעדה שרוצה למשוך אליה קהל של משפחות וילדים מחזיקה לצד התפריט המלא גם תפריט ילדים. אפילו בלי לקרוא אותו, אפשר לנחש מה הוא כולל: שניצל, פסטה, צ'יפס, מיץ ענבים וגלידה. אם המסעדה יצירתית במיוחד, את השניצל יחליפו שניצלונים, ולעתים יצטרפו אליהם גם קבבונים. זה מה שילדים רוצים או לפחות, הנחת היסוד של ההורים ושל המסעדנים בעניין.




​​ואולם, מחקר שערך פרופ' יניב פוריה, ראש המחלקה לניהול מלונאות ותיירות בפקולטה לניהול ע"ש גילפורד גלייזר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב מגלה פער בין מה שההורים סברו שהילדים רוצים (שניצל ופסטה (למה שהילדים אמרו שהם רוצים ("כמו אבא, אבל קטן יותר" .מחקר כמו זה שערך פוריה הוא נדיר מאוד בתחום האקדמי של חקר הפנאי. אף שילדים הם מרכיב משמעותי וחשוב מתהליכי קבלת ההחלטות בתחומים אלה, האקדמיה מתעלמת מנוכחותם. "נניח שחוקרים באקדמיה היו רוצים לדעת מה נשים חושבות, מה מפעיל אותן, מה מכעיס או מרגיע אותןהאם הם היו שואלים את בעליהן? מובן שלא",מדגיש פוריה את האבסורד. "כדי לדעת מה נשים חושבות, החוקרים שואלים נשים. "אם כך, מדוע כשאנחנו רוצים לדעת מה משמח ילד, מה משעמם אותו או מה משפיע עליואנחנו שואלים את המבוגר האחראי? מי אמר שהורה או מורה יכולים לתת תשובה טובה במקום הילד, ולמה לכולם נדמה שהורה באמת מכיר את הילד שלו, בזמן שכולנו מודעים לפער בין מה שהורה חושב שהוא יודע, למה שהוא יודע באמת?". בפועלאומר פוריה, האקדמיה פשוט מתעלמת מדעתם של ילדים; והוא מודה כי במשך שנים, הוא עצמו חטא באותו עיוורון.


נה: פרופ' יניב פוריה . צלם אייל טואג

YANIV_אייל_טואג.jpgהדבר לא נובע מכך שילדים לא מעניינים את קהילת המחקר; הם דווקא מעניינים אותה מאוד, בוודאי כשהם נהפכים לקהל צרכני משפיע שיש לספק את גחמותיו כדי לשלוף עוד קצת כסף מכיסם של ההורים. אלא שילדים עד גיל 12 , ולעתים אף עד גיל 15 או יותר, נחשבים קהל דומם. כמות עצומה של מבוגרים קטנים, שאיש לא טורח לשאול לדעתם.

"במהלך הקריירה האקדמית שלי, בין אם בקריאת מאמרים או במחקרי שטח, גיליתי שאין כמעט מחקרים שבודקים מה חושבים הילדים עצמם, בקולם שלהם", אומר פוריה. "אף אחד לא טורח לשאול אותם, מתוך הנחה שהם שלוחה של המבוגריםההורים והמורים. רוצים לדעת מה מרגישים ילדים בביקור בבית אנה פרנק? אין בעיה, תשאלו את המדריך".

 

פוריה מדווח שכמעט בכל פעם שחקר את תשובות הילדים עצמם, הוא גילה שיש פער גדול בינן לבין מה שסברו המבוגרים. "ערכתי למשל מחקר בהזמנתו של מוזיאון בלוס אנג'לס, שניסה לרדת לשורש חווית הילד במקום ולבדוק איך ניתן להעצים אותה כדי שהמוזיאון ייהפך למקום בילוי מועדף עליו. התפישה היתה שילדים לא באים, כי הם חושבים שזה משעמם", הוא מספר. "אבל כששאלנו אותם, ילדים השיבו ש'דווקא כיף ומעניין במוזיאון, וזה המקום היחיד שבו ההורים מדברים איתי ועונים על שאלות, אבל ביום ראשון ההורים רוצים לנוח. כלומר, גילינו שזה לא הילד שמסרב ללכת למוזיאוןאלא ההורים שלא רוצים לבוא אתו. התשובות האלה משנות מקצה לקצה את תפישת המוזיאון ואת הפנייה שלו ללקוחות. במלים אחרות, הפער בין הצורך להבין את חווית הילדים להתעלמות מהם בפועל הוא בלתי נתפש".

"כולם רוצים לחקור אותם תחומים"

תחושתו האינטואיטיבית של פוריה, שכאמור מכה על חטא מאחר שגם הוא, חוקר ותיק, לא נטה להתייחס לילדים כאל גורם שצריך לבדוק באופן ישיר, קיבלה ביטוי אקדמי Annals of " במחקר שערך יחד עם עמיתים מחו"ל, והתפרסם בכתב העת היוקרתי בדקנו את שלושת כתבי העת המובילים בתחום התיירות והפנאי "Tourism Research.

"30 שנות מחקר מצאנו רק 13 מאמריםעשרות שנים לאחור", הוא מספר. "על פני 20שעסקו בילדים עד גיל 12 , ורק בשניים מהם החוקרים שוחחו עם הילדים עצמם." פוריה אמנם ערך מחקר יסודי רק בתחום שבו הוא עוסק, אך הוא מדגיש כי "משיחות עם קולגות בתחומים אחרים עולה שגם הם נמנעים מלדבר עם ילדים".

הסיבות להימנעות הזאת פשוטותכדי לדבר עם ילדים עד גיל 12 , דרושה מיומנות מחקרית מסוימת שלא כל חוקר מחזיק בה. בנוסף, על החוקר לקבל אישורים מוועדות אתיקה שונות. על פי חוקי האתיקה המחקרית, צריך להימצא בחדר עוד מישהו לצד החוקר, התשאול צריך להיערך בסביבה נוחה לילד, וברגע שהילד מבקש לעצור, יש להפסיק מיד את הראיון. דעתו של ילד מוסחת ביתר קלות יחסית למבוגר, ובמלים אחרות המאמץ גדול מאוד. מובן שבנסיבות כאלה מדובר במחקר אטי יותר, ולכן גם יקר יותר.

אבל לא רק הכסף הוא המחסום. סיבה​ אחרת שמציין פוריה היא מעט מורכבת יותר, אך ייתכן שהיא דווקא הגורם המרכזי המונע שיחה עם ילדים: "כשחוקרים באקדמיה מחפשים נושא למחקר הם מונעים, בין היתר, מה'אימפקט פקטור' — כמות הציטוטים של המחקרים במאמרים אחרים בשנתיים או בחמש השנים שלאחר הפרסום. מובן שככל שהנושא שעליו נעשה המחקר פופולרי יותר, ויש יותר חוקרים שבודקים אותוהסבירות שהוא יצוטט יותר עולה", פותח פוריה צוהר לעולם קבלת ההחלטות של המדענים והחוקרים.

"עורכי המגזינים המדעיים ישמחו לקבל מאמרים נוספים בתחומים המצוטטים, ופרסומים שכאלה ישפיעו על דרכם של החוקרים לפרופסורה", הוא מסביר, וקובע: "כך, נוצר מצב שכולם רוצים לחקור אותם תחומים במקום ללכת על כיוונים אחרים, חדשים, שבהם יזכו רק למעט ציטוטים. פלא שלא רוצים לעשות מחקרים על ועם ילדים? זה כרגע תחום חלש, ובקצב הזה הוא ימשיך להיות חלש".

אתה טוען שחוקרים לא מונעים מסקרנות טהורה, אלא מרצון לזכות בכמות ציטוטים גבוהה? זו אמירה קשה מאוד נגד האקדמיה.

"בהחלט. ה'אימפקט פקטור' פוגע בחדשנות האקדמית ומסרס אותה, בכך שהוא גורם לכולם לעסוק באותם נושאים. הנה דוגמה שתמחיש זאת: נאמר שאני עורך מחקר על ילדים בבית מלון. עוברת שנה עד שאני מקבל את כל האישורים ועוד שנה לפחות עד סיום המחקר עצמו. עכשיו מתחיל תהליך השיפוט של המאמר שכתבתי. עורך המגזין אומר לעצמו: יש 15 אלף מחקרים על שביעות רצון בבתי מלון. אם אני אפרסם עוד אחד, חדש, כולם יצטטו אותו. לעומת זאת, מאמר על נושא שמעטים אחרים כותבים עליולא יצוטט. הוא יעדיף לקחת מאמר על נושא מוכר".

אז מה הפתרון לבעיה הזו? מה עושים?

"כותבים על נושא חדש בקבוצות של חוקרים. כך, העורך יודע שהוא יקבל ארבעה מאמרים ולא רק אחד, מה שיהפוך את הנושא למדובר. כדי לעורר עניין נדרשת מסה קריטית כבר מההתחלה. עכשיו רק צריך לשכנע קבוצת חוקרים שמדובר בנושא מעניין ובשיטת מחקר חשובה".​​