$$News and Reports$$

29 מרץ 2014
maariv.png

פרופ' שמעון גליק מסביר כי השירות הרפואי הפרטי חייב לעבור מהפכה, ולדבריו צריך להשקיע בביה"ח בבאר שבע כמו באלו שבמרכז
 
אלישיב רייכנר | 27/3/2014 14:33
תגיות: שמעון גליק,סורוקה,בית חולים הדסה
עד לאחרונה היה פרופ' שמעון גליק בן ה־81 מגיע למשרדו בבית הספר לרפואה באוניברסיטת בן־גוריון כשהוא רכוב על אופניים. רק לאחר ששמע על פרופסור ירושלמי מבוגר שנפצע בתאונת אופניים בדרכו לעבודה, החליט לוותר על אמצעי התחבורה הזה. אין פירושו של דבר שהוא זנח את האופניים לחלוטין: גם היום הם משמשים אותו להתניידות במתחם האוניברסיטה ובבית החולים סורוקה הסמוך לה.

הרכיבה על אופניים היא רק עדות אופי קטנה לצניעותו של האיש, שקשה להעריך את גודל תרומתו למערך הרפואה באזור הדרום. לאחר שכבר הוענקו לו בעבר אות שר הבריאות על מפעל חיים ואות יקיר העיר באר שבע, התבשר גליק לפני כחודשיים על זכייתו בפרס "בוני ציון" של ארגון "נפש בנפש", המוענק לְעולים ממדינות דוברות אנגלית שתרומתם למדינת ישראל יוצאת דופן. ההוקרה הזו מוענקת לגליק בעתוי הולם – במלאות ארבעים שנה לעלייתו ארצה היישר לשכונה ה' בבאר שבע, כדי להיות שותף בהקמת בית הספר לרפואה בעיר.

Glick.jpg
"אנחנו מסתכלים כל הזמן מה יש לאחרים". פרופ' גליק צילום: אריק סולטן

השיחה שלנו מתקיימת כשברקע עדיין נשמעים הדי המשבר בבית החולים הדסה בירושלים. גליק מכיר היטב את מי שספגו חלק ניכר מהאש התקשורתית סביב המשבר – פרופ' שלמה מור־יוסף, כיום מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי ומי שניהל את הדסה במשך עשור, עד לפני כשנתיים. מור־יוסף הוא דמות מוכרת ומוערכת בבית החולים סורוקה, שניהל בעבר במשך ארבע שנים. "כולם התלבשו עליו", אומר גליק בעצב. "הוא אחד האנשים האיכותיים ביותר בקהילייה הרפואית והמנהלית בישראל. כששימש מנכ"ל סורוקה, ראיתי בו דוגמה לניהול הגון, ישר, אמפתי ונטול כוחנות. בשבילי הוא היה מגדלור בתחום הזה".

לצד זאת, גליק נזהר מלהפנות אצבע מאשימה כלפי גורמים אחרים. "קל מאוד להשתלח ולהאשים מבחוץ, וכולם מומחים במתן עצות. בפועל קשה לדעת איך קורה משבר עצום כזה. אני לא מומחה בענייני כספים, אבל צריכים לזכור שהדסה הוא משאב לאומי כביר: מדובר בבית החולים המוביל בתחום האקדמי, וכל מה שיש בארץ בתחום הזה צמח ממנו. זה מוסד מחקרי ברמה בינלאומית, וחשוב שלא יינזק. חשוב גם להבין שכדי להוביל במחקר ובהוראה צריכים הרבה כסף. האפשרות שניתנת לרופא בהדסה לשלב מחקר בעבודתו הרפואית פירושה שיש מישהו אחר שממלא את מקומו במחלקה, וזה אומר שצריכים עוד תקנים. רופא בסורוקה לא משוחרר למחקר בזמן עבודתו, ובהדסה זה כן מתאפשר".

גליק דוחה גם את הביקורת שנמתחה על בניית מגדל האשפוז החדש בהדסה עין כרם. "גם כשבנו את הבניין החדש בבית החולים שערי צדק אמרו שהוא יהיה פיל לבן, והיום כולם משבחים אותו. כשבנו פה את סורוקה חשבו שזה טירוף לגדר שטח כל כך גדול בשביל בית חולים, והיום השטח הזה כבר עמוס וצפוף".


מס במקום ביטוח
פרופ' גליק נחשב לאחד מחסידיה הגדולים של הרפואה הציבורית, ומכריו מספרים שבמשך כל השנים הוא מסרב באופן עקבי להעניק טיפולים בערוץ תשלום פרטי. "גדלתי ולמדתי בארה"ב, וראיתי מה היא רפואה פרטית", הוא אומר. "היום יש שם קטסטרופה. אפשר לקבל בארה"ב את הטיפולים הכי טובים בעולם, אבל למיליוני אנשים אין ביטוח בריאות, ועלות הטיפולים בלתי נסבלת. יש שם חברות ביטוח שמרוויחות מיליארדים ולא מוכנות לבטח כל אחד, וכל התוכנית בנויה טלאי על גבי טלאי.

"כשהגעתי לארץ הייתה כאן בעיקר רפואה ציבורית, אבל עם הזמן אנשים רצו משהו כביכול טוב יותר, ומכיוון שבמדינה חופשית אדם יכול לקנות כל דבר, הרפואה הפרטית נכנסה. זה יצר הרבה בעיות. כשיש תור ארוך במרפאה הציבורית אנשים פונים לרופא פרטי, אבל אז עלול להיות לו אינטרס שהתור ברפואה הציבורית יהיה ארוך. אני לא טוען שמישהו בכוונה יאריך את התור, אבל זה בהחלט ניגוד אינטרסים".

שירותי הרפואה הפרטיים (שר"פ) שמוענקים בהדסה עמדו במוקד הטענות נגד התנהלותו הכלכלית. השר"פ מאפשר לחולים לקבל טיפול פרטי בעלויות נמוכות יחסית במסגרת בית החולים, ומזכה את הרופאים בתוספת לשכרם. כל זה טוב ויפה כל עוד השעות המוקדשות לשירות הזה הן מחוץ לשעות העבודה הרגילות של הרופאים במחלקה ובמרפאות הציבוריות, אלא שלפי הפרסומים, רופאים בכירים בהדסה ביצעו ניתוחים פרטיים גם במשמרות הבוקר, וכך קיבלו על השעות הללו תשלום כפול – הן את משכורתם והן את השכר על השר"פ. עוד פורסם שהדסה היה אמור לקבל נתח משמעותי מהתשלום תמורת השר"פ המתקיים בין כתליו, אלא שהרופאים דאגו שההכנסות הללו יזרמו ברובן לכיסיהם: מתוך 254 מיליון שקל הם קיבלו 214 מיליון, ורק 40 מיליון שקלים הגיעו לקופת בית החולים. כך הפך השר"פ לפעילות הפסדית בהדסה ולמקור רווח אדיר לרופאים הבכירים, שחלקם כנראה שכחו שמטרתו הבסיסית של המוסד הזה הוא מתן רפואה ציבורית.

"לא הייתי מבטל את המודל של שר"פ, אבל צריך לעשות את זה באופן יעיל והגון יותר", אומר גליק. "פורסם למשל שבהדסה אם אתה רוצה לראות ראומטולוג, מומחה למחלות מפרקים, תצטרך להמתין כמה חודשים, אבל באופן פרטי תקבל תור מיד. אי אפשר להפעיל רפואה פרטית כשיש לך תורים של שנה ברפואה הציבורית. לא בדקתי, אבל אמרו לי שבשערי צדק השר"פ בולט פחות במערכת הציבורית. בניהול נכון, וזה לא דבר קל, אפשר לקיים באותו מוסד את שני המסלולים - בתנאי ששיעור המשאבים שהמוסד משקיע בחלק הפרטי הוא מוגבל, שהשר"פ לא ניתן בזמן העבודה הרגילה, ושאין הארכת תורים במסלול הציבורי. רבות מהבעיות יימנעו אם במערכת הציבורית ידאגו לכך שבכל מקרה, הרופא הכי טוב והמנתח הכי טוב יטפלו במקרים הכי קשים, ואת המקרים הקלים ישאירו לרופאים זוטרים יותר. אם הייתה חלוקה כזאת, לא היה צורך לפנות למסלול הפרטי".
soroka.jpg

''קשה לנהל בית חולים שיש בו יותר מאלף מיטות''. סורוקה צילום: יהודה לחיאני

לחיזוק מערכת הרפואה הציבורית דרושים משאבים רבים. מהיכן הם יבואו?
"היום אנשים משלמים המון כסף לביטוח משלים. אם הם היו משלמים את זה כחלק ממס בריאות, אז אמנם המס היה גבוה קצת יותר, אבל לא היו נזקקים לביטוח משלים. הבעיה היא שאף אחד לא רוצה להעלות מסים, ולכן אנשים משלמים את הסכום הזה לביטוח משלים, ונוצרים עיוותים".
ככלל, גליק סבור שמערכת הבריאות מותאמת יותר מדי לצורכי הצוות הרפואי, ופחות מדי לצרכיו של החולה. "בארה"ב מרפאות עבדו רק אחר הצהריים. הרופא נמצא בבוקר במחלקה בבית החולים, ואחר הצהריים במרפאה. כשבאתי לארץ גיליתי שהמרפאות כאן מקבלות יותר בבוקר מאשר אחר הצהריים, אף שזה לא צריך להיות כך - כי אדם שעובד לא יכול לבוא לרופא בבוקר. הבעיה היא שהאיגודים המקצועיים קובעים את מהלך העבודה, והכל מותאם לנוחיות הרופאים והאחיות. גם בית החולים מאורגן יותר מדי לטובת הצוות. כשאתה מאושפז, מתי בודקים לך חום? מעירים אותך בחמש לפנות בוקר, כי לצוות של משמרת הבוקר שבא בשמונה אין זמן לעשות את זה. זה לא נעשה מרשעות, אלא פשוט מאורגן סביב הנוחיות של הצוות. גם הארוחות מאורגנות בהתאם לכך, ולכן מגישים ארוחת ערב כבר בשעה שש".

עם כל הביקורת שיש לו גליק מצביע גם על כברת הדרך שנעשתה במשך השנים בנושא זכויות החולה. "בתי החולים נוסדו לפני מאתיים שנה כמקום שעניים הלכו למות בו; אדם עשיר היה מת בבית שלו. אף אחד לא דיבר על זכויותיו של המאושפז בבית החולים. אשתי ילדה בבית חולים אמריקני, וכשבאתי לקחת את התינוק אמרו לי: 'אתה לא יכול לקחת אותו עד שתשלם למטה במשרד'. כאילו בית החולים הוא מכולת. רק בשנות ה־60 וה־70 של המאה הקודמת התחילו לדבר על זכויות החולה, ודברים החלו להשתנות. בתי חולים בארה"ב כבר מתחרים ביניהם מי נותן תנאים טובים יותר למאושפזים. היום שואלים את החולה מה הוא רוצה. זה דבר שלא היה קיים".
מתמחים עושים חסות
פרופ' גליק נולד בארה"ב, ולראשונה הגיע לישראל בשנת 1954 כסטודנט לרפואה. כבר באותו ביקור הוא החליט שברצונו לעלות לארץ, אבל בפועל המתין עם העלייה עוד עשרים שנה. קודם הוא סיים לימודי רפואה במרכז "דאון סטייט" בניו יורק, התמחה ברפואה פנימית ובאנדוקרינולוגיה (המערכת ההורמונלית), ניהל את השירותים הרפואיים בבית החולים "קוני איילנד" בברוקלין, וחזר לדאון סטייט כפרופסור לרפואה. באמצע שנות ה־60 כיהן גם כנשיא אגודה של מדענים יהודים אורתודוקסים.

בשנת 1967 הוצעה לו משרה בכירה במערכת הרפואה הישראלית: ניהול בית החולים שערי צדק בירושלים. גליק סירב. אחרי שבע שנים שמע שפרופ' משה פריבס, נשיא אוניברסיטת בן־גוריון וממקימי בית הספר לרפואה בירושלים, מתכוון להקים בית ספר לרפואה גם בבאר שבע. אז החליט שהגיע הזמן לעלות. "הבנתי שאם אני לא עולה עכשיו, זה יהיה רק בפנסיה. כתבתי מכתב לפרופ' פריבס, ולאחר מכן התברר לי שבמקביל הוא שלח אליי מכתב, כי מישהו בארץ המליץ עליי. המכתבים שלנו הצטלבו".
כך עזב גליק קריירה מצליחה בארה"ב ועלה ארצה עם רעייתו ברנדה וששת ילדיו. הוא הצטרף לסגל ההוראה בבית הספר החדש לרפואה, ובמקביל הקים את החטיבה הפנימית בבית החולים סורוקה. במהלך השנים שימש גם כדקאן בית הספר לרפואה וראש המרכז לחינוך רפואי. במסגרת תפקידיו היה ממתווי שיטת הקבלה הייחודית של בית הספר, ששוקלת לא רק הישגים אקדמיים אלא גם את אישיותו של המועמד, מתוך תפיסה שלפיה רופא חייב להיות אדם ערכי.

אף שבמשך השנים חלה התקדמות ברמת שירותי הבריאות באזור הדרום, מחקרים מראים שגם היום קיימים פערים משמעותיים בינם ובין השירותים הניתנים במרכז הארץ. מספר המיטות בסורוקה, בית החולים היחיד בנגב, הוא הנמוך בארץ ביחס לגודל האוכלוסייה שהמוסד משרת; בכל אזור הנגב אין כמעט מיטות אשפוז שיקומי; אין הוספיס לחולים סופניים. המחלקה לרפואה דחופה בסורוקה מקבלת את מספר הפניות הגדול ביותר לעומת מקבילותיה ברחבי הארץ, אבל מספר המיטות בחדר המיון אינו מגיע אף לחמישים אחוזים מהממוצע הארצי.

"יש פערים כמעט בכל תחום", נאנח פרופ' גליק. "כשפרופ' חיים דורון היה מנכ"ל קופת חולים כללית, בכל פעם שהוא בא לביקור בסורוקה היינו כועסים עליו, והוא תמיד היה אומר: ‘יש לכם תסביך בילינסון'. זה נכון. אנחנו מסתכלים כל הזמן מה יש לאחרים ואין לנו. מספר המיטות בנגב באמת מדהים במיעוטו בהשוואה לירושלים ולתל אביב, וכשאני נכנס למחלקות הפנימיות אצלנו אני רוצה לבכות. חסרים רופאים, חסרות אחיות ואין מחלקה שיקומית. חדר המיון שלנו הוא הכי גדול במדינה, אבל גם הוא לא מספיק".
מה עדיף בעיניך – לחזק את סורוקה או להקים עוד בית חולים בדרום, כדי להקל על העומס?
"קשה לנהל בית חולים שיש בו יותר מאלף מיטות, אבל מצד שני, אם יתחילו עכשיו להשקיע בבית חולים חדש, אין ספק שזה יקשה על סורוקה. אין לי תשובה חד־משמעית, אבל אני בטוח שבשלב מסוים יהיה עוד בית חולים בנגב. כבר לפני שלושים שנה היה בדימונה שלט שבישר על הקמת בית חולים בעיר".

גם בתחום הזה, ולמרות הפערים, גליק מספר על התקדמות. "כשהגעתי לכאן, פרופ' פריבס ביקש ממני לבקר בקופות חולים באזור כדי לבדוק לאיזו מרפאה אפשר לשלוח סטודנטים להתלמד. הסתובבתי וכתבתי דו"ח שאומר שאין שום מרפאה כזו באזור. קטסטרופה מוחלטת. היום אתה יכול לשלוח סטודנטים להרבה מרפאות בנגב שיש בהן צוות סביר, יחס חיובי ורופאים שקוראים, מתעניינים ולומדים. וכשאתה מביא רופאים טובים הם מושכים אחריהם צעירים שרוצים לעבוד איתם. הבעיה היא שרופאים לא רוצים לגור בנגב. קשה להשאיר פה מתמחה שאשתו עובדת בהייטק בתל אביב ושההורים שלו גרים במרכז ויכולים לעזור לו עם בייביסיטר בתקופת ההתמחות. אני מבין אותו. אז אמנם המצב טוב הרבה יותר מאשר לפני ארבעים שנה, אבל עדיין קשה לגייס אנשים".

איך אפשר לפתור את בעיית כוח האדם?
"בארה"ב השקיעו מיליארדים בכמה בתי ספר לרפואה במקומות רחוקים, ופשוט נתנו לאנשים הצעות שהם לא יכלו לסרב להן. נתנו להם כל מה שהם רצו, והם זרמו. הבעיה היא שקשה לגייס תורמים לפרויקטים שמטרתם הבאת כוח אדם. קל לשכנע מישהו לתרום בניין, אבל להשקיע כספים בכוח אדם – את זה רואים פחות. אמרתי פעם שצריך לשים שלט על כל מתמחה: 'נתרם בידי פלוני אלמוני', או כמו בכדורגל, שאנשים ילכו עם חולצות של חסות. בפועל התורמים מתווכחים איתך בעיקר על גודל האותיות בשלט שיהיה על הבניין. הפסדנו כמה תורמים רק כי בהדסה הבטיחו להם אותיות גדולות יותר".
בין סיבוך לרשלנות
במשך 11 שנים כיהן גליק כנציב תלונות הציבור במשרד הבריאות. גם בתקופה הזו הוא התעקש להמשיך לקבל חולים במרפאה שלו בבאר שבע. "במשך השנים ניסו למשוך אותי לאזור המרכז לתפקידים שונים, אבל אני מרגיש שאני עושה פה משהו חשוב", הוא מסביר. התפקיד ההוא סיפק לו הוכחות נוספות ליתרונותיה של הרפואה הציבורית. "התלונות המרכזיות שהעסיקו אותי היו על מקרים של חולה שנפטר או ניזוק באופן רציני והיה חשש שזה נגרם כי הרופא לא עשה את תפקידו כמו שצריך. ראיתי שפעמים רבות הבעיה היא שהציבור והתקשורת לא מבחינים בין סיבוך רפואי שיכול לקרות ובין טעות, רשלנות או רשלנות חמורה. באוהיו שוללים רישיונות לשמונים רופאים בשנה בגלל שכרות וסמים, ופה בסך הכל הייתי מופתע לטובה. זה כי רוב הרופאים אצלנו עובדים במגזר הציבורי ויש פיקוח על כל דבר. בפרקטיקה פרטית אתה עושה מה שאתה רוצה".

גליק עוסק רבות בהומניזם רפואי ובאתיקה רפואית, מרצה בנושא ומפרסם מאמרים. סוגיית ברית המילה, שעלתה לאחרונה לדיון ציבורי בעיקר במאמרים שפורסמו בעיתון "הארץ", היא בין הנושאים שכתב עליהם. "לפני בערך עשרים שנה נתקלתי במקרה בתנועה נגד ברית המילה", הוא מספר. "כעורך של כתב־עת לאתיקה רפואית יהודית, קיבלתי מאמר בנושא מפלסטיני נוצרי שיושב בשווייץ. התחלתי בהתכתבות איתו מתוך סקרנות, וכך גיליתי שיש בעולם תנועה ענקית נגד ברית מילה. קשה להאמין מה אנשים עושים כדי להחזיר לעצמם את העורלה. לפני כמה שנים התחילו להתפרסם מאמרים נגד המילה גם בארץ, וצוטטו נתונים שלפיהם בארה"ב מתים מאה ילדים בשנה כתוצאה מברית מילה. זה נתון מצוץ מהאצבע, שכתב אדם שטוען שיש לו סיוטי לילה כי הוא נימול בגיל שלושה ימים. אני אומר לאנשים כאלו: אל תמולו אם אתם לא רוצים, אבל לפחות אל תספרו סיפורים לא נכונים ואל תביאו עובדות לא נכונות.

soroka2.jpg

 
''עדיין קשה לגייס אנשים''. בית החולים סורוקה צילום: יהודה לחיאני

"כיום כבר ידוע שהיתרונות של ברית המילה עולים על החסרונות. האקדמיה האמריקנית לרפואת ילדים מאשרת את זה, וארגון הבריאות העולמי יזם פרויקט שבו מלים 20 מיליון אפריקנים כהגנה מאיידס. מבחינה רפואית הברית מגנה לא רק מאיידס וממחלות מין אחרות אלא גם מזיהומים בדרכי השתן אצל תינוקות. גם סרטן באיבר המין, שאמנם הוא לא שכיח, לא מופיע אצל מי שנימול בילדותו. הייתי השבוע בברית מילה לנין שלי, והילד בכה במשך לא יותר משלושים שניות. אז להגיד שזה עושה טראומה לכל החיים?"

תחום אחר שפרופ' גליק עסק בו לא מעט הוא ההיבטים האתיים של תרומת איברים. בנושא הזה, ייתכן שישראל עומדת בפני מהפכה: לאחרונה דנה ועדת השרים לענייני חקיקה בהצעת חוק שלפיה ברירת המחדל תהיה שימוש באיבריו של נפטר, וכל אדם שלא יחתום על טופס סירוב ייחשב למי שהסכים לתרום את איבריו להשתלה לאחר מותו. לדברי גליק, "תרומה אוטומטית של איברים קיימת בכמה מדינות, אבל לא בהרבה. לכאורה זה לגיטימי ולא הייתי יוצא חוצץ נגד הרעיון, אבל בארץ זה גם עלול להיות בעייתי בגלל אוכלוסיות חלשות שלא מבינות כל כך את התהליך, ועלולות להיות מנוצלות. בכל מקרה אני מניח שאין להצעת החוק הזאת סיכוי, כי החרדים יתנגדו. יחד עם זאת, אם אתה מקבל את מושג המוות המוחי כקובע, יש בהחלט סיבה לנסות לשכנע אנשים לתרום ולהציל חיים".
בעיית המקווה
במסגרת עיסוקו באתיקה רפואית היה פרופ' גליק חבר בוועדה שדנה בסוגיה של האכלת שובתי רעב בכפייה. "היה לי ויכוח גדול על זה עם הלשכה האתית בישראל", הוא מספר. "לפני כמה שנים הגיע למחלקה שלי שובת רעב מהכלא, שהשופטת שלחה אותו להאכלה בניגוד לרצונו. הלכתי לראות אותו ומצאתי בחור דתי עם זקן, שיושב וקורא 'אורחות צדיקים'. אמרתי לו שיש לי צו בית משפט להאכיל אותו, והוא אמר שהוא לא מכיר בבתי המשפט בישראל כי הם בתי משפט של רשע. אמרתי לו שיש לי גם צו מלמעלה לא לתת לו למות, והוא ענה שהרב שלו אמר שיש דברים שצריך למסור עליהם את החיים.

"התעקשתי להאכיל אותו, והסברתי לו שנכניס לו זונדה עם אנשור (נוזל מרוכז בקלוריות, א"ר). הוא שאל אם יש לאנשור הכשר בד"ץ. בדקתי בשבילו, והתברר שיש הכשר בד"ץ. הוא עדיין כעס על התהליך וכתב מכתב שבו הצהיר שמאכילים אותו נגד רצונו, ושהוא יעמיד אותי למשפט. אבל השופטת בבית המשפט המחוזי אמרה שבתרבות שלנו, במקרה של קונפליקט, ערך החיים חשוב יותר מכבוד האדם. היא התבססה על פסק דין של השופט משה בייסקי, במקרה של אסיר שבלע שקיות הרואין. הרופאים אמרו שם שאם השקיות יתפוצצו האסיר ימות, ולכן הוחלט לנתח אותו בניגוד לרצונו. בעולם המערבי דווקא מקובל שאסור להאכיל שובת רעב, והלשכה האתית בישראל תמכה בגישה הזאת. אני סבור שאסור לתת לבני אדם למות".

ח"כ עפר שלח הגיש לאחרונה הצעת חוק שמאפשרת לרופאים לרשום לחולה הנוטה למות סם מרדים במינון ממית, ללא אחריות פלילית. "אני כמובן מתנגד לזה. יש כמה מדינות שזה קיים בהן - הולנד, בלגיה ושווייץ - וכל ההבטחות שהיו שם להגביל את זה לא מתקיימות. הבטיחו שזה יהיה רק ביוזמת החולה ורק לחולים סופניים, ושתתקיים התייעצות עם רופא נוסף. כבר עכשיו חלק מהדברים לא מתקיימים. בבלגיה החליטו לאחרונה לאפשר גם המתה של ילדים. בכנס שעסק בנושא נשאלו אלו שמבצעים את ההמתה מה הגיל הכי צעיר של ילד שהמיתו, ואחד מהם אמר 'שנתיים'.

"עכשיו יש מגמה חדשה - שלא רק אדם שסובל מבחינה רפואית יעזרו לו למות, אלא גם אדם שסתם התעייף מהחיים. זה מדרון חלקלק. היה מישהו שכתב מאמר לפני כשנה תחת הכותרת ‘הפלה לאחר לידה'. הוא טען שמכיוון שאנחנו מאפשרים להפיל עובר, ומכיוון שאין הבדל מהותי בין עובר לפני הלידה ולאחריה, אז אפשר גם לבצע הפלה לאחר לידה. לשם זה עלול להגיע. אני חושב שיש מסורת רפואית נגד המהלך של המתת חסד, ורוב הרופאים באנגליה, למשל, מתנגדים לה. מי שרוצה להתאבד יכול להתאבד".
  
על השולחן בחדרו של פרופ' גליק מונחת תמונה שבה נראים הוא ואשתו מוקפים בעשרות צאצאים. "התמונה כבר לא מעודכנת", הוא אומר בחיוך. נכון לעת כתיבת שורות אלה עומד המניין על 46 נכדים ו־47 נינים. אחד מששת ילדיו, יצחק, ממשיך את דרכו בתחום המקצועי, ונמנה עם מובילי תחום רפואת החירום בישראל. את זמנו הוא מחלק בין חדר מיון בקליבלנד שבאוהיו, שם הוא עובד במשך 12 יום בכל חודש, ובין מרכז החירום הרפואי שהקים באפרת, שם הוא מתגורר. במשך כל השנים מסרב ד"ר יצחק גליק לקבל שכר או גמול תמורת הטיפול שהוא מעניק במרכז באפרת. בשנת 2009 הוענק לו פרס מנשיא המדינה, והוא הוכרז “נשיא המתנדבים" לנוכח תרומתו המשמעותית לקהילה בישראל. לפני שנתיים הוענק לו גם פרס מוסקוביץ' לציונות.

בתחום הפוליטי דווקא יש פערים בין התפיסות של פרופ' שמעון גליק לאלה של בני משפחתו. בעוד הוא היה חבר בהנהלת תנועת “מימד" ומזדהה גם היום עם עמדותיה המדיניות המתונות, צאצאיו וחתניו נמצאים ימינה יותר. אחד מחתניו הוא יעקב נוביק - פעיל בולט של גוש אמונים, ממארגני ההפגנות הגדולות נגד הסכמי אוסלו, וכיום מנהלה של עמותת "עם כלביא" האחראית על צעדת הריקודגלים המסורתית ביום ירושלים. יהודה, בנו של פרופ' גליק, הוא חבר פעיל בליכוד, יו"ר הקרן למורשת הר הבית ואחד מהפעילים המוכרים ביותר בנושא העלייה היהודית להר. השבוע פתח בשביתת רעב מחודשת, בעקבות צו משטרתי שמנע ממנו כניסה לשטח הר הבית ללא הגבלת זמן. גם חתן אחר של פרופ' גליק, הרב ארי שיימס ממדרשת הרובע, עולה בקביעות להר.