בטרם היה מייל, סמארטפון, פקס וטלפון בכל בית, נזכרתי כיצד חיכיתי לקבל מכתב תשובה מוועדת הקבלה אם התקבלתי או לא לבית הספר לרפואה. יום יום חיכיתי בכניסה לבית מגורינו, מביט לקצה הרחוב, לראותמתי מגיע הדוור עם תיק העור הכבד, ומתפלל שסוף סוף יביא את הבשורה.
במקביל חיכו עוד עשרות צעירות וצעירים למכתב שיודיע – התקבלנו או לא התקבלנו.
בסוף הגיע המכתב ובידיים רועדות פתחתי אותו. ו… התקבלתי!
לימים נפגשנו בקורס קיץ והפכנו לכיתה, ולמחזור השני של בית הספר לרפואה. הרבה משותף היה לנו. הרבה משותף היה לנו ולכיתה מעלינו, שכל כך הערצנו, ולמחזורים הבאים אחרינו. היינו שונים מסטודנטים בבתי הספר האחרים, הן בצורת הקבלה והן בתוכנית הלימודים.
תנאי הסף לקבלה היו לפחות שני ציונים של 80 בתעודת הבגרות ומעבר שתי ועדות קבלה. התקבלנו לא בגלל פסיכומטרי של 800 וממוצע בגרות של 120 ,התקבלנו כי ועדות הקבלה שוכנעו ככל הניתן שבוער בנפשנו לתרום לחברה, שיש בנו את החמלה ואת אהבת האדם. קיבלנו נקודות זכות בראיונות הקבלה לא בגלל שבבגרותנו בפיזיקה קבלנו 100, אלא אם התנדבנו במהלך התיכון בבית אבות, אם היינו פעילים בתנועת נוער או שתרמנו לחברה בדרך זו או אחרת.
תוכנית הלימודים היתה נועזת וחדשנית. כבר בשבוע הראשון ביום שלישי בבוקר התחלנו את הסבב הקליני. יום בשבוע בילינו במרפאות החוץ, במרפאות הקהילה ובבית החולים הפסיכיאטרי לומדים להתבונן באדם להקשיב למצוקותיו , לכאוב אתו ולשמוח אתו.
המחשבה הנכונה היתה, שהחשיפה המוקדמת בטרם נשלוט בשמות הלועזיים של כל מחלה וכל תופעה ונתמקד באנזים שעלה או ירד, בהורמון שחדל לפעול או בכלי הדם שאחראי לאירוע המוחי, תאפשר לנו להיות רגישים יותר לאדם החולה ולמשפחתו המלווה אותו.
היתה זאת תקופה מהמאושרות בחיינו. יום יום לימוד חדש, יום יום חשיפה חדשה וכל זאת תוך אווירת לימודים מפרגנת ותומכת, אווירה שעובדי הפקולטה ומורי הפקולטה כל כך הקפידו עליה.
נכון, התקבלנו בקריטריונים שהיו שונים ממקומות אחרים. חלק גדול מאיתנו לא היה מתקבל בבתי הספר האחרים. למדנו בשיטה מוזרה של חשיפה מוקדמת ובשיטת הספירלה החדשנית. הקדישו זמן רב יותר למיומנות בין אישית מלימוד האנטומיה, זמן רב יותר לתקשורת מלימוד היסטולוגיה.
חששות רבים ליוו אותנו. חששנו ששיטת המיון והקבלה אולי שגויה ושנבחרו סטודנטים שבעתיד יהיו רופאים מהשורה השנייה. חששנו שתוכנית הלימודים החדשה תיכשל ואולי כלל לא נהיה רופאים.
חלפו ארבעים שנה לפתיחת בית הספר לרפואה.
היום, אם מסתכלים על מערכת הבריאות בארץ, רואים שבכירי מנהלי המחלקות בבתי החולים, בכירי החוקרים באוניברסיטאות, מנהלי מרפאות בקהילה, מנהלי קופת חולים, מנהלי בתי חולים ולאחרונה אף התבשרנו שגם דיקן בית ספר לרפואה הם בוגרי בית הספר לרפואה שלנו, שהלך בדרך אחרת והצליח בגדול.
לימים שפר גורלי וניתנה לי הזדמנות לנהל את המרכז הרפואי "סורוקה". זכיתי לפתוח את המכלול הכירורגי, לגייס עשרות מליוני דולר להקמת בית החולים לילדים ובית החולים לנשים ויולדות. התחלתי בבנייתם ומחליפי, ד"ר מיקי שרף, בן כיתתי ,שהחליף אותי כמנהל סורוקה סיים את הבנייה.
עדיין מלווה אותי התחושה, כפי שאני יודע שמלווה בוגרים רבים, שלא החזרנו לנגב בכלל ולבית הספר בפרט ולו מקצת ממה שקיבלנו.
