$$News and Reports$$

12 נוב' 2015
סוכרת

ההערכה היא כי 90%-85% מקטיעות רגליים נובעות מכיב שהיה יכול להימנע על ידי טיפול נאות. מה מקשה על חולים אלה לבצע שינויים מומלצים? לכאורה, חולי הרגל הסוכרתית מתקשים ללמוד מהתנסויותיהם עם המחלה ולהסיק מסקנות שיובילו לשינוי התנהגותי
 
מחקר שנערך לאחרונה במסגרת עבודת דוקטורט בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן- גוריון בנגב בא לאפיין, לראשונה, את התפקוד הקוגניטיבי של האדם עם הרגל הסוכרתית ואת ההבדלים בתפקודיו הקוגניטיביים בינו ובין האדם הסוכרתי ללא הסיבוך. זאת, על מנת לנסות להבין מה עשוי למנוע שינוי התנהגותי שימנע את סיבוכי המחלה.

זוהי הפעם הראשונה בה נערכה לחולי רגל סוכרתית בדיקה קוגניטיבית מקיפה, תוך בניית פרופיל קבוצתי והשוואתו לפרופיל הקוגניטיבי של חולי סוכרת באותו גיל, שאינם סובלים מסיבוך זה. בכך יעזור המחקר להבנה יותר מעמיקה של השאלה: האם כשאנו אומרים "רגל סוכרתית" אנו מתכוונים רק להתפתחות של כיב, או שמא מתלווה לו תמונה קוגניטיבית אופיינית? 

המחקר נערך בבתי החולים סורוקה ושיבא וכן במרפאות הקהילה של שירותי בריאות כללית. 99 חולים עם סיבוך הרגל הסוכרתית ו-95 חולי סוכרת ללא הסיבוך עברו הערכה נוירופסיכולוגית מקיפה. בנוסף, נאספו נתונים בנוגע למצבו הרגשי של הנבדק, היענות לטיפול עצמי ומדדים הקשורים לחומרת המחלה, יעילות הטיפול וגורמי סיכון.

המחקר בוצע על ידי ד"ר רחל נטוביץ', בהנחיית ד"ר אילנה הרמן-בהם מהמרכז הרפואי סורוקה ופרופ' תלמה קושניר, מהמחלקה לבריאות הציבור בפקולטה למדעי הבריאות באוניברסיטת בן-גוריון.
 
המחקר קיבל פרסי הצטיינות, שכללו פרסים כספיים:
1. מטעם רשת קידום המחקר הרפואי של שירותי בריאות כללית;
2. מטעם American Diabetes Association בכנס הבינלאומי שנערך השנה בבוסטון, ארה"ב.
 
ד"ר רחל נטוביץ' היא פסיכולוגית שיקומית, אחראית תחום שיקום נוירופסיכולוגי בבית החולים השיקומי ופסיכולוגית אחראית במרפאה להערכת החולה הסוכרתי המבוגר במחלקה האנדוקרינית בשיבא.

בישראל ישנם כיום כחצי מיליון חולי סוכרת. הרגל הסוכרתית היא סיבוך חמור של המחלה המתבטא בהופעת כיבים שאינם מחלימים ונמק המוביל במקרים רבים לקטיעה ולקטיעות חוזרות. הסיכון של האדם הסוכרתי לפתח כיב הוא כ-25% לאורך החיים. כ-20% מהאנשים שפיתחו כיב, יעברו קטיעה כתוצאה מהכיב וכ-50% מהם יעברו קטיעה שנייה בחמש שנים שלאחר מכן, עם אחוז תמותה של 39-69%. החולים עוברים אשפוזים ארוכים חוזרים ונשנים, עם עלויות סוציאליות ותעסוקתיות גבוהות למשק. בכך מהווים חולים אלה אתגר ייחודי בפני המערכת הרפואית, החברתית והביטוחית.

באופן פרדוקסלי, סיבוך הרגל הסוכרתית ניתן למניעה בקלות יחסית, על ידי שינוי בהרגלי בריאות שהם הבסיס לאיזון מחלת הסוכרת והימנעות מסיבוכים. ההערכה היא כי 85%-50% מהקטיעות נובעות מכיב שהיה יכול להימנע על ידי טיפול נאות. לכן נשאלת השאלה, מה מקשה על חולים אלה לבצע שינויים מומלצים? לכאורה, חולי הרגל הסוכרתית מתקשים ללמוד מהתנסויותיהם עם המחלה ולהסיק מסקנות שיובילו לשינוי התנהגותי.

למרות שהפתולוגיה של כלי הדם בבסיס הרגל הסוכרתית משפיעה על כל מערכות הגוף ולכן צפויה להשפיע גם על המוח ותפקודיו, אין כמעט מחקרים המתמקדים בחקר אפיוני התפקוד השכלי של קבוצת חולים זו.

ממצאי המחקר הראו כי בעוד שלא נמצא הבדל בין הקבוצות בהערכת היכולת הקוגניטיבית לפני גילוי המחלה הרי שקבוצת הנבדקים עם הרגל הסוכרתית נמצאה נמוכה באופן מובהק מקבוצת הנבדקים הסוכרתיים ללא הסיבוך, בכל המדדים הקוגניטיביים האחרים שנבדקו. הנבדק עם סיבוך הרגל הסוכרתית נמצא כזוכר פחות טוב, יכול פחות להתרכז, מתקשה בלמידה חדשה ובעיכוב תגובות אוטומטיות ואיטי יותר בתגובותיו. גם מבחינה רגשית נמצאו הנבדקים עם הרגל הסוכרתית במצב קשה יותר. הם מדוכאים יותר, מעריכים עצמם פחות בריאים ואת איכות חייהם כנמוכה יותר. הם דיווחו שהם מבצעים פחות פעילות גופנית ונמצאו כסובלים מרמת המוגלובין מסוכרר גבוהה יותר, דבר המרמז על טיפול עצמי פחות יעיל במחלת הסוכרת.

לסיכום, במחקר זה האדם עם הרגל הסוכרתית נמצא כשונה מהאדם הסוכרתי ללא הסיבוך באספקטים קוגניטיביים רבים המשפיעים על למידה וביצוע התנהגויות בריאות. מהממצאים נובעות שלוש השלכות ברורות לאינטראקציה בין החולה לבין הגורם המבטח והמטפל והמשפחה:
 
1. יש לנטר חולים אלה מבחינה קוגניטיבית באופן שגרתי בכדי לאתר את הירידה הקוגניטיבית סמוך לתחילתה ולהפעיל התערבויות ממוקדות לעיכוב התהליך.
2. בגלל קשיי זיכרון, ריכוז ויכולת ביצוע, הגורם המטפל והמשפחה צריכים לקחת תפקיד פעיל ומרכזי יותר בניהול הטיפול ותפעול החולה.
3. יש חשיבות מרכזית בתכנון והפעלת תכניות קבוצתיות מובנות ארוכות טווח שיעקבו אחר התזונה והפעילות הגופנית וכן אחר השגת יעדיי הטיפול הרפואיים.