$$Events$$

27 נוב'
16:00
- 31 ינו'

 
בימת דיקנית אוניברסיטת בן-גוריון באילת:
פרופ' אבי בסר על אתגר ההורות בין החלום והמציאות
 
פרופ' מירי עמית, יזמה עם כניסתה לתפקיד את "בימת הדיקנית למדע, חברה ותרבות" – סדרת הרצאות במגוון נושאים,מפי מיטב המרצים, פתוחה לקהל הרחב. עונה שלישית של בימת הדיקנית נפתחה בסערה: אודיטוריום האוניברסיטה היה צר מלהכיל את הקהל, שהגיע כדי לשמוע תובנות על הורות מפיו של פרופ' אבי בסר. בהרצאה מתובלת הומור, דוגמאות ועצות מעשיות עסק בסר, פסיכולוג חינוכי מומחה, מרצה וחוקר אישיות באוניברסיטה באילת, בשאלת מיליון הדולר של ההורות: האם, מתי וכיצד להשליט סמכות מבלי להרוס את היחסים עם הילדים. מי אמר שאקדמיה לא יכולה להיות יישומית?
עם כניסה של פרופ' מירי עמית לתפקידה כדיקנית אוניברסיטת בן-גוריון באילת לפני כשלוש שנים, יזמה הדיקנית האנרגטית סדרה פתוחה לקהל הרחב של הרצאות אקדמיות בנושאים מגוונים – בימת הדיקנית. מאחורי היוזמה, עמד החזון של האוניברסיטה באילת כחלק מהקהילה האילתית. במקרה זה על ידי הזמנת הקהל הרחב להגיע לאוניברסיטה, וחשיפתו למרצים המלמדים בה ולתחומי הדעת הנלמדים בה. להרצאות נבחרו הנושאים המרתקים והמשמעותיים ביותר והמרצים המובחרים ביותר – והקהל הצביע ברגליים: מהרצאה להרצאה גדל מספר המאזינים. הסדרה יצרה לה קבוצת אוהדים שלא מחמיצה אף הרצאה.
וכיון שעם הצלחה לא מתווכחים, גם השנה ממשיכה האוניברסיטה האילתית במסורת. להרצאה הראשונה בסדרה, הוזמן פרופ' אבי בסר, מהמרצים המוערכים והנערצים לפסיכולוגיה באוניברסיטה באילת, פסיכולוג חינוכי מומחה וחוקר בתחום האישיות בעל שם בינלאומי. הנושא שבחר פרופ' בסר, היה גם הוא קלף מנצח – מי מאתנו ההורים לא נתקל על בסיס יומיומי בשאלות הקשורות ליחסינו עם ילדינו, על מקומה והיעדרה של הסמכות ההורית, ועל הלוליינות הקשורה בהצבת גבולות ודרישות הוריות ושילובם עם חום, אהבה והיענות לצורכי הילד? או כפי ששאל בבדיחות הדעת פרופ' בסר את הקהל, כשחיוך על שפתיו ובעיניו הכחולות מבט שובב: "מי מהיושבים באודיטוריום הזה לא רצה בשבוע האחרון, לפחות פעם אחת, "להרוג" את הילד?
אם הייתם נקלעים בטעות לאודיטוריום בו התקיים המפגש עם פרופ' בסר, ורואים ושומעים את קולות הצחוק הרמים של הקהל, שלא פסקו במשך שעה וחצי, הייתם משוכנעים שמדובר ב"מופע סטנד-אפ". אולם אל תטעו, מבט מעמיק מגלה כי בכישרון רב ובחוש הומור שנון ודוגמאות אישיות, כנות ומעוררות הזדהות, כביד אומן, כשהוא לא מותיר דבר ליד המקרה, מוביל פרופ' בסר את הקהל המרותק מסע מטלטל של שבירת מיתוס הילד וההורה האידיאליים ומאלץ אותם, תוך שהם צוחקים בקול רם, להתבונן בעצמם במראה ולשאול שאלות קשות מעוררות מחשבה על החלום והמציאות והפער ביניהם בהורות כאתגר.
כבר בתחילת ההרצאה מיד לאחר שהציג פרופ' בסר את עצמו הוא פתח והסביר לקהל הרחב כיצד יחסינו עם הילדים עוצבו למעשה עוד בטרם נולדו הילדים, והרבה לפני שבחרנו את בן הזוג. פרופ' בסר מציין כי "אנחנו מתחילים את החלום בציפיות שיש בהם אידיאליזציה של דמות הילד שעוד לא נולד ושל דמותי כהורה". כבר מתחילת המפגש החל פרופ' בסר בניפוץ הפנטזיות הללו ובחיזוק ההבנה שזה נורמאלי להיות הורה מעט מתסכל ואפילו לגיטימי להיות הורה מתוסכל אולם הכי חשוב לפתח מודעות. מודעות כזו "תעזור לנו להבין שעלינו להימנע מלממש את הפנטזיות הבלתי ממומשות שלנו באמצעות ילדינו" אומר בסר. עוד בחלק זה של המפגש הוא הדגיש שעלינו לזכור מאיפה באנו, כיצד יחסינו עם הורינו בילדותנו עיצבו אותנו וכמה חשוב שנגביר מודעות למשמעות של ההשפעות הללו על ההורות שלנו תוך שהוא מביא דוגמאות הומוריסטיות מאלפות.
לטענתו הורים שאולים שאלות כמו מה עושים? איך עושים? מה לעשות? מה הדרך הטובה או הנכונה? ולשאלות כאלה אין תשובה אחת נכונה כי אם התשובה: "תלויי לאן רוצים להגיע", אומר פרופ' בסר. לדבריו השאלה החשובה שהורה צריך לבדוק עם עצמו היא: "איזה מן הורה אני ולא איזה ילד אני רוצה לעצמי".
פרופ' בסר טוען כי השילוב שבין היענות הורית ודרישה הורית מעצב את סגנון ההורות שלנו והשאיפה שלנו צריכה להיות להגיע לשילוב נכון ומאוזן ביניהן. לדבריו "הורה נידרש לבחון עד כמה הוא מעודד את הייחודיות של הילד שלו, נותן לו מקום לביטוי עצמי, תומך, מקבל, מעודד, מחזק, את הנטייה הטבעית והספונטנית של הילד שלו, מקשיב לחוויה הרגשית, מנחם בכישלון, ובעיקר מקבל אותו כפי שהוא ללא שיפוט" ומצד שני לא פחות חשוב לדבריו "לבחון עד כמה אני כהורה תובע מהילד התנהגות מצופה, מציב גבולות, עד כמה אני מפקח על ההתנהגות, עד כמה אני דורש עמידה בציפיות, מציב דרישה לדחיית סיפוקים וקבלה של דרישות מציאות כמו למשל זמנים ומחויבויות".
פרופ' בסר פרס בפני הקהל המרותק את סגנונות ההורות השונים מה"סמכותני" שמצפה מהילד לעמוד בסטנדרטים גבוהים של התנהגות, הנקבעים מראש על פי צרכי הסביבה, מבלי לקחת בחשבון את צרכי הילד. "זהו הורה שאינו נותן מקום ואינו מגלה ביטוי ייחודי של הילד, ומצפה מהילד להיענות לתכתיבים מבחוץ. זה הורה שרואה בצייתנות ערך ומשתמש באמצעי איום וענישה במצבי קונפליקט". הורה כזה "יכעס, יאיים בענישה על אי ציות, ינסה לכפות לוותר על רצונות הילד שלא מתאימים לרצונותיו וצרכיו וייגרר למאבקי כוח". דרך ההורה הורה ה"מפנק" שמאפשר לילד להביע את צרכיו באופן שמתאים לילד, ונמנע מהגבלה ודחיית סיפוק. "הורה כזה רואה את עצמו משאב לסיפוק רצונותיו של הילד, מתאמץ להתאים את הסביבה כך שתהיה נוחה לילד, ואינו מצפה מהילד ואף לא מכוון אותו לעמידה בציפייה חיצונית. זה הורה שיתאים את הזמנים להפרת הגבולות של הילד, יוותר על מטלות ומשימות, ועשוי לבקש מהסביבה התאמה לדרישות של הילד". ועד ל"הורה הבלתי מעורב" שאינו מציב דרישות להתנהגות מצופה ואינו מכוון את הילד להתנהגות רצויה. "הורה כזה בעל מעורבות רגשית נמוכה שמתבטאת בחוסר עניין בעולמו של הילד ובריחוק רגשי. במקרים רבים מדובר בהזנחה הורית". חשוב לזכור אומר בסר, כי הורות בלתי מותאמת מעבירה לילד מסר של "אתהלא יכול אתה לא מסוגל ואפילו של אתה בלתי ראוי"
השאיפה אומר פרופ' בסר היא להיות כמה שיותר קרוב לסגנון ההורות ה"סמכותי" "שנותן מקום להבעת הרצונות של הילד, אך נענה בגבולות האפשר, שמציב דרישות להתנהגות בוגרת עצמאית ואחראית, אך מלווה את הילד ותומך בו בדרך להשגת התוצאה המצופה". זהו הורה שמשתמש בדרכי שכנוע ובתקשורת דו כיוונית, אך מסביר מהן הגבולות בהן רצון הילד יכול לבוא לידי ביטוי. "הורה סמכותי מאזן נכון בין דרישה מהילד להיענות לצרכיו: הוא מבין ומכבד את רצונו של הילד לעשות מעשה אסור, אולם יסביר לו את הצורך בדחיית הסיפוק ויסכם עמו זמן מתאים וגבול מתאים. הורה כזה יתאם בין הצרכים של הילד לבין אלו שלו כהורה ושל המשפחה ככלל. זוהי הורות המגשרת על הקונפליקט בין הצבת גבולות לפיתוח עצמאות הילד" אומר פרופ' בסר.
איך נעשה את זה? כיצד נגיע למצב שבו נוכל לשקם את סמכותנו ההורית? ולהתקרב לסגנון הסמכותי? ראשית טוען פרופ' בסר "יש לזכור שילד לא בטוח שהוא יודע מה הוא רוצה ובטח לא מה הוא צריך, במשולב עם הורה נבוך, הורה שלא יודע להחליט, חסר ביטחון -- מהווה מגבלה בדרך לשיקום הסמכות". לכן נידרש הורה שיודע שהאחריות היא שלו לגבי המטרות החינוכיות, שיודע מה הוא רוצה לשנות, שיודע איך הוא רוצה להשפיע. רק הורה כזה יכול לגשת להצבת גבולות. חשוב שהצבת גבולות תהיה כזו שאינה באה על חשבון יחסינו עם הילדים ואיננה באה על חשבון חום ואהבה! למרות שלפעמים יש לקחת בחשבון שהפעולות הן כמו "חיסון" בו אי הנוחות, הכאב והבכי בהווה הם למטרת : חיסון" לעתיד. לבסוף הציע פרופ' בסר כי לפני שניגש להציב גבולות נעשה עוד משהו קטן ונאבחן חוזקות וחולשות פנימיות והזדמנויות ואיומים חיצוניים, במערכת המשפחתית שלנו ונתכונן ליציאה לשיקום הסמכות ההורית שלנו: "האם יש משאבים מתאימים? למי יש כישור מתאים ולאיזה מצב? איזו הורה יתגייס למה? מי יתמוך וכו' הללו חשובים להתארגנות שלנו כמערכת משפחתית".
לדברי בסר, הצבת גבולות דורשת הגברה של האחריות הורית. הורים נדרשים ראשית לזהות צרכים – של מי הצורך? אם אני כהורה מציב גבול ומעמיד דרישה האם זה הצורך שלי? או הצורך של הילד שלי? תהליך הצבת הגבולות חייב להכיל הסכם וחוזה בכל חלקי המערכת המשפחתית ראשית בין ההורים ולאחר מכן בין כל מרכיבי המערכת תוך שיתוף והקשבה לצרכים של הילד/ים ונכונות להגמשה. כל התהליך טוען פרופ' בסר "חייב להיות מלווה בחום ואהבה – בקבלה לא שופטת (אמפטיה), במתן יחס חיובי ללא תנאים, תוך הפגנה של כבוד לרגשות ולחוויה של האחר. והכי חשוב כנות!" אחת הדרכים להתמודדות היא הפרדה בין העושה למעשה. "אנחנו יכולים להבין ולקבל את הכעס של הילד, את הקנאה שלו לאחיו, או אפילו את חוסר שביעות הרצון שלו והתסכול שלו מאיתנו, ולתת לגיטימציה לרגשות הללו ובו בזמן למנוע ממנו למשל להשתמש באלימות. "אני מבין שאתה מקנא באחותך אולם לא נוכל להרשות לך להכות אותה". אנחנו נדרשים "לכבד את רגשות הילד ולהגביל אותו" אומר בסר.
לבסוף הציע פרופ' בסר מספר כללים חשובים בהצבת גבולות: כמו למשל להתאים גבולות שחשובים - לבחור נכון כלומר לשאול מה חשוב לנו בבית שלנו? לא להציב גבול שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם בעצמנו! ולזכור שמה שטוב ונכון לנו לא טוב לאחרים וההיפך ולכן מאוד חשוב לבדוק מה חשוב לנו ועל זה לשים דגש. לספק הסברים לגבולות - עלינו להסביר את משמעות הגבול ואת חשיבותו ולספק היגיון לדברים. רק כך הילד מבין את מטרת הגבול וגם אם הוא לא מקבל את זה, הוא מבין שיש כאן עיקרון שצריך לכבד. לתת אפשרות בחירה - עלינו לתת לילד אפשרויות בחירה בטווח הגבול (עדיף לא יותר משלוש אפשרויות). עודף בחירה כמו חוסר בחירה – בסופו של דבר יגרום לילד לבכות. "באמצעות הבחירה לומד הילד לקחת אחריות על הבחירות שלו, מבין שדעותיו חשובות ונחשבות ולא יימנע מלהביע אותן בעתיד". עקביות - עלינו להמשיך עם אותו הקו כל הזמן. כשהורים לא מגלים עקביות בפני ילדיהם הם פוגעים בסמכות ההורית שלהם עצמם וגורמים לילד לבלבול. הילד לומד שחוקים ניתנים להפרה וש"מילה" של הוריו היא חסרת משמעות ובהמשך הוא עלול להתייחס באופן דומה ל "מילה" של דמויות סמכות אחרות בחייו ולהפר את דרישותיהן. ולבסוף סוג הגבול - חשוב ביותר שהגבול יהיה הגיוני, בר ביצוע ובהתאם לנורמות המקובלות במשפחה, בתרבות ובחברה. וחשוב לדעת לבחון אם הגבול אינו פוגע בזכויות בסיסיות של הילד כאדם וחסר ישע! "את כל זה יידעו ילדכם כמבוגרים אם ילמדו זאת עכשיו – כשהם עדיין ילדים (כמו למשל כיבוד זכויות של אחרים)" אמר.
יחד עם זאת, ציין פרופ' בסר, כי מומלץ לעיתים לסטות מהעקביות – בחופשות, כשמגיעים אורחים אפשר לאחר את שעת השינה של הילד. חשוב להבהיר לילד מדוע בסיטואציה זו מתאפשרת חריגה (הגמשה של הגבולות), וחשוב מאוד – להחזיר את הגבול על כנו עם החזרה לשגרה.
בסיומו של המפגש הרגיע פרופ' בסר את הנוכחים, כי "חינוך ילדים, הצבת גבולות ויחסי הורים ילדים הם תהליך מתמשך וארוך – אין בו קוסמים ואין מקלות קסמים הורות זו עבודה קשה שדורשת איתור צרכים, מתן חום אהבה כנות ועקביות.. כן כן המון המון השקעה, ואין לתפקיד הזה אפילו הכנה! – ובמקום שחוטבים עצים תמיד יינתזו שבבים -- כי רק מי שעושה טועה!
במהלך המפגש הזכיר פרופ' בסר כי: "אם כל אחד שיושב כאן הערב ייקח דבר אחד מהמפגש ואם לא תלכו לישון הערב עד שלא תדברו על משהו אחד שלמדתם מהמפגש הזה, יצאתי בשכרי" ואנחנו לא מפסיקים לדבר על הערב הזה גם שבוע אחרי.