גלריית הסנאט היא חלל תצוגה הממוקם בתוך במרכז המבקרים ע"ש שרוט, המרכז האוניברסיטאי ע"ש סמואל ומילדה איירטון. היא החלה לפעול בשנת 2000. בגלריה מוצגות תערוכות קבוצתיות, תערוכות יחיד ושיתופי פעולה עם אוצרים/ות אורחים/ות. תערוכה אחת בשנה נאצרת על-ידי סטודנטים/ות מקורס אוצרות בתואר ראשון במחלקה לאמנויות ובסוף שנת הלימודים הגלריה מציגה את תערוכת הגמר של הסטודנטים/ות בחטיבת יצירה, במחלקה לאמנויות. 


לשון הציור: דימוי וטקסט בציור הישראלי


פתיחת התערוכה: 12 במרץ 2019 בשעה 18:00 | נעילת התערוכה: 16 ביוני 2019

אוצרות: קורס אוצרות לתואר ראשון במחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב בהנחייתה של גב' אלן גינתון

עדו בר אל - משה לחץ כאן; צילום - עודד לבל
עדו בר אל - משה לחץ כאן; צילום - עודד לבל

קטלוג התערוכה "לשון הציור"


​אמנים/יות: אניסה אשקר, אסף בן צבי, עדו בר-אל, ג'ניפר בר לב, דגנית ברסט, מיכל גולדמן, דוד גינתון, יאיר גרבוז, 
דוד וקשטיין, מיכל נאמן, דוד ריב, פנינה רייכמן הכירו את האמנים/יות »

אוצרים/ות: תלמידי/ות קורס אוצרות בהנחיית אלן גינתון – מאי אברמוב, יקירה אהרונוף, שירי בן דוד, ארגמן גזית, נוי ג'ינו, 
יעל גנקין, איילת דהן, שרי דודי, ליהיא דקל, שחר חי, דנה לביב, מיכל מור, אפרת מנחם, נעה נעים, נעמה סדן, יעל פררה, 
מור צפירה, יעל רומני, הדר שהרבני, מיכל שמיר


היחסים בין הסימן החזותי (הדימוי) לסימן הלשוני מלווים את ההיסטוריה של האמנות מראשיתה. שני אופני הביטוי שזורים זה בזה בדרכים שונות, וקשה להצביע על תקופה, שבה הוויזואלי היה טהור או אוטונומי לחלוטין. בציורי הכדים היוונים מופיעים שמות הגיבורים לצד דמויותיהם המצוירות. כתבי היד של ימי הביניים הם אובייקטים, שבהם לוויזואלי ולטקסטואלי מעמד ותפקיד שווי ערך. גם כשנדמה, לכאורה, שהדימוי מופיע בטוהרתו, אפשר לראות שהסימן הלשוני לא נעלם.

לקראת ראשית המאה ה-20 ולכל אורכה, עד לשיא באמנות המושגית, הפכו הסימן הלשוני, האות, המילה והטקסט השלם לחלק בלתי נפרד מן האמנות החזותית, ולפעמים אפילו לדימוי עצמו (אמנות מילים). מאז המחצית השנייה של המאה ה-19 החלו אמנים לתת שמות לעבודותיהם. בכך תרמו להפיכתם לרכיב מהותי בעבודה והחדירו נוכחות של ממד לשוני, תיאור של עבודה – אקפרזיס (Ekphrasis) – לצִדה.

גם באמנות הישראלית ההכרה באפשרויות הרבות, הגלומות בממד הלשוני בציור, היא תופעה של שנות ה-60 וה-70 של המאה הקודמת ושל חשיפה לאמנות האירופאית והאמריקאית. ראשיתה בעבודות איקוניות של אריה ארוך, שלמד ממרסל דושאן (Duchamp), מן הסוריאליסטים ומאמנות הפופ; המשכה בדור הבא, בציורים של רפי לביא, ובעיקר במופעים המוקדמים של האמנות המושגית בארץ בתערוכה "מושג + אינפורמציה", שאצר יונה פישר במוזיאון ישראל בירושלים
ב-1971, וכן ברצף של תערוכות מושגיות מבוססות-טקסט שהוצגו במחצית הראשונה של שנות ה-70. מקומה המרכזי של השפה באמנות המושגית העצים שני כיווני פעולה מנוגדים: מצד אחד אמנות פוליטית, שניזונה מן השינויים ומן השברים בחברה הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים (1967) וביתר שאת – לאחר מלחמת יום הכיפורים (1973), ובה באה לידי ביטוי המחאה החברתית והפוליטית הגואה שהגיעה מכיוונים שונים, לעתים סותרים. לקראת אמצע שנות ה-70, בעבודות הדור השני של האמנים המושגיים, הופיעה גם מחויבות לנושאי מִגדר, דת, זהות אישית ותרבותית, קיפוח עדתי וחברתי, כחלק מן המחויבות לנושאים פוליטיים. מגמות אלה נמשכו לאורך העשורים הבאים, עד היום, במקביל להשתנות הדרמטית של החברה הישראלית. מצד אחר בלט באמנות המושגית גם, ואפילו קודם לכול, ממד פורמליסטי יותר של רפלקסיה עצמית – עיסוק באמנות עצמה.

בתערוכה "לשון הציור: אמנות וטקסט בציור הישראלי" מוצגות עבודות של 12 אמנים/יות ישראלים, המכילות בתוכן שילוב של טקסט ודימוי. הטקסט יכול להיות ציטוט, ציטוט משובש, טקסט אישי, פואטי או שעשוע ובדיחה לשונית. טווח הקשרים בין הוויזואלי למילולי נע בין המסבירני לאניגמטי ובין המַשלים לסותר.


תערוכות עבר

הצג הכל
הסתר הכל