מאמרה של
פרופ' נורית אלפסי מהמחלקה לגאוגרפיה ופיתוח סביבתי באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אשר התקבל לפרסום
בכתב העת היוקרתי Planning Theory, טוען שההיסטוריה של העיור יכולה לתרום רבות לפיתוח מנגנון כזה ולכינונו. במאמר זה, פרופ' אלפסי מחייה את הפרקטיקה של תכנון-ללא-תכנית שהתקיימה לאורך ההיסטוריה האנושית במקומות רבים – בכל רחבי המזרח התיכון, באירופה, במרכז אמריקה – ומתאימה אותה למציאות העירונית בת זמננו.
במחקר, שהחל לפני כחמש שנים במימון הקרן הלאומית למדע (ISF), נסקרה המגמה הגוברת במדינות מפותחות של החלפת תכניות ייעודי הקרקע בסדרה של כללי תכנון מופשטים או קווי מדיניות. מגמה זו מתקשרת לכך שבעבר, התפתחות הסביבה הבנויה הייתה כפופה לקודים חברתיים, דתיים ותרבותיים. ערים וישובים צמחו ועוצבו בהתאמה לעקרונות מקומיים ובדיעבד ניתן לזהות "שפות מרחביות" שהיו תקפות במקומות ובזמנים שונים. כידוע, צורת התפתחות זו השתנתה באורח קיצוני עם תחילתו של עידן התיעוש ובעיקר עם התפשטותן של מערכות תכנון ערים מודרניות (איור מס' 1). החברה המודרנית איבדה את הבסיס התרבותי הוותיק ואת היכולת לייצר שפות מרחביות ולשמר אותן. במקום זאת, טכנולוגיות בנייה ואינטרסים כלכליים כבדי משקל שולטים בהתפתחות הסביבה. את כל אלה מנסה התכנון המודרני לתאם ולנווט, כאמור ללא הצלחה.
איור מס' 1: השינוי בדגם קבלת ההחלטות בנושאי תכנון ומרחב. מדיון ישיר בין הגורמים המושפעים מבנייה בעבר (a) להנחיות ממסדיות בדמות תכניות ייעודי קרקע (b)
פרופ' אלפסי: "תכנון הערים המודרני, המבוסס על תכניות ייעודי קרקע; תחזיות אוכלוסייה והגדרת צרכים כוללת, נמצא בעשורים האחרונים במצוקה גדולה! חוסר הנחת מהתכנון המדעי והרציונאלי, מהקושי לאכוף על כלל הגורמים העוסקים בפיתוח חזון משותף ויחיד בסביבה דינמית ומשתנה, משותף למרבית המדינות המפותחות והמתפתחות. כיוון שכך, החיפוש אחר הגביע הקדוש: מנגנון לבחינה ואישור תכניות מפורטות - שלא יתבסס על תכנון כוללני וסטטי - נמצא בעיצומו. השאלה המעסיקה חוקרים בתחום הגאוגרפיה העירונית ותכנון הערים היא: איזה מנגנון תכנון יגן על הערכים החברתיים, הסביבתיים והתרבותיים החשובים ובכל זאת יאפשר צמיחה מהירה ודינמית של המרחב".
המחקר של פרופ' אלפסי חושף מנגנון של דיון וקבלת החלטות המאפשר הטמעת הקודים החברתיים-סביבתיים בתכנון סביבות בנויות לאורך ההיסטוריה ומציע וליישם אותו – בהתאמות הנדרשות – לתכנון הערים הנוכחי. בהמשך לעבודות קודמות, המאמר מציע לאמץ את המבנה של המדינה הדמוקרטית-ליברלית ולבנות את תכנון הערים על הפרדה בין הגוף הקובע את כללי התכנון (נבחרי ציבור) לבין הגורם הדן ומחליט בעניינן של תכניות מפורטות. את הגוף האחרון המאמר מציע לבנות כזירה שיפוטית שבה נדונות התוכניות לאור הכללים כרקע לקבלת החלטה. הגוף המוצע יאפשר לשמור את הערכים המוגדרים (כמו בית משפט) ולהתאים אותם לנסיבות המשתנות ולהזדמנויות המקומיות.
לבסוף, המאמר מציג את יכולתו של המבנה המוצע להתגבר על שלושת הכשלים המרכזיים בתכנון הערים: הראשון הוא הדינמיקה העירונית המורכבת הפועלת מלמטה-למעלה, שכיום נמצאת בחוסר התאמה לתכנון של ייעודי הקרקע. השני הוא היעילות הנמוכה של תכניות ייעודי הקרקע ורמת היישום הנמוכה שלהן. השלישי הוא הטענות אודות סתירה בין תהליכי התכנון וקבלת החלטות לבין עקרונות ליברליים-דמוקרטיים בסיסיים. כל אלה מקבלים מענה במבנה המוצע ובמעבר מתוכניות ייעודי קרקע לתכנון המבוסס על חוקים, כללים וקודים ועל הפרדת הרשויות בתכנון ובנייה.
איור מס' 2: זירה שיפוטית לקבלת החלטות בתכנון: מערכת השיקולים
