מודל מחקרי חדש שפיתח ד"ר צבי רייך מהמחלקה לתקשורת באוניברסיטת בן-גוריון בנגב יוצג השבוע בהרצאה בבית סוקולוב תחת הכותרת "האם עיתונאים מסוגלים להפוך למומחים בתחומם?". הרצאה שישא רייך בנושא זה ביום חמישי הקרוב ה- 2.2.2012 בבית סוקולוב, בנין אגודת העיתונאים בתל אביב במסגרת הסדרה "האקדמיה והתקשורת הולכות יחדיו!", תעסוק בשאלות המרתקות אודות היכולת של עיתונאים להפוך למומחים בתחומי סיקורם. במרכז המחקר עומדת תפיסה חדשה השולטת כיום בתחום הסוציולוגיה של המדעים, המציעה לראות בעיתונאים מומחים אינטראקציוניים.
ד"ר רייך, שהוא גם עיתונאי בכיר לשעבר בידיעות אחרונות וכיום חוקר עיתונות, מציע לראות בעיתונאים מומחים לאינטראקציה עם מקורות המידע שלהם מצד אחד ועם הקהלים שלהם מצד שני. שתי האינטראקציות לא רק מעצבות זו את זו, אלא גם מספקות לגיטימציה לתהליכי איסוף מידע שאינם מעמיקים מדי.
בהרצאה יציע ד"ר רייך, כי כדי להגיע לדרגה של מומחים אינטראקציוניים מלאים, עיתונאים נדרשים לעמוד בשלושה קריטריונים:
1. עליהם לסקר את אותו התחום במשך שנים כדי לצבור ניסיון, שנחשב למשאב החשוב ביותר של מומחיות בימינו.
2. עליהם לסקר תחום מוגדר היטב, כגון משטרה או פרלמנט, לא תחומים נרחבים כמו מדע או בריאות, המכנסים תחתיהם שורה של תחומי התמחות, שכל אחד מהם כשלעצמו מחייב שנים של ניסיון כדי לפתח מומחיות אינטראקציונית.
3. עליהם להפר בקביעות את הנורמות של תחום הסיקור שלהם. נורמות אלה מגבילות את הסטנדרטים של המומחיות בקרב כתבי התחום. בכך הן מונעות מהעמיתים בתחום הסיקור מלשקוע בתחרות על ידיעות מעמיקות יותר, אבל הן מביאות את העיתונאים לחיות מהיד אל הפה, כשהם אוספים את מינימום המידע הדרוש לידיעה הבאה. לכן, העיתונאים המעטים שמצליחים להתפתח לכלל מומחים אינטראקציוניים למעשה מפרים את הנורמה הזו ואוספים יותר מאשר מינימום המידע הנדרש.
תרומתו של המודל המוצע היא בהכרה בעיתונאות כסוג של מומחיות, אף שזו אינה נחשבת מקצוע; הוא מחבר בין הדרך שבה עיתונאים צוברים מידע לבין מהות הידע שנצבר אצלם; וכן בהוצאת הדיון מן המרחב העיתונאי המוגבל למרחב על-מקצועי, שפותח אפשרויות מחקר השוואתי בין עיתונאים לבין תחומים אינטראקציוניים אחרים, המסתמכים על אינפורמנטים אנושיים כמקור לתפוקותיהם, כפי שקורה לדוגמה באנתרופולוגיה, במודיעין ובמשפט.
המחקר מראה כי האינטראקציוניות הדו-קוטבית בעיתונות איננה קטגוריה תיאורטית או אנליטית, אלא עיקרון מבני, שניתן למצאו בשורה של פרקטיקות, המסדירות אינטראקציות מקור (כגון הסדרי נגישות וחסיון מקורות) ואינטראקציות קהל (כגון מאפייני מדיום ומאפייני פורמט).
כמו כן, ניתן למצוא את האינטראקציוניות הדו קוטבית בשורה של תפקידים עיתונאיים, שנועדו להתמודד עם תמהילים שונים של אינטארקציית מקור ואינטראקציית קהל. כך לדוגמא, כתבי תחקיר, וכתבים בעלי תחום סיקור נושאי קבוע מייצגים עוצמה גבוהה יחסית של שיקולי מקור, בעוד עורכים, כתבים למשימות כלליות וכתבים "מוצנחים" מייצגים עוצמה גבוהה יחסית של שיקולי קהל.